היה זה בשבוע הראשון לעבודתי עם מרן הרב. טסנו לצרפת. הרב טס לפרק זמן של עשרים וארבע שעות, כדי ללמד ולדרוש שם ב׳יום שכולו תורה'. חיכו לנו שלושים וחמישה אלף יהודים הצמאים לדבר ה'.
זמן הטיסה המשוער הוא ארבע שעות וחמישים דקות. לטיסה לקחתי עמי מסכת בבא בתרא, המסכת שלימדתי בישיבה. מרן הרב לקח עמו מסכת בכורות. התחלנו ללמוד, אני במסכתי ומרן הרב במסכתו. מזווית העין שמתי לב שמרן הרב לומד גפ״ת: גמרא, רש״י ותוספות, מסיים דף ומדפדף לדף הבא, וחוזר חלילה.
מרן הרב התקדם במהירות ואני עוסק עדיין בדף הראשון של הפרק. אחרי שעתיים-שלוש, מרן הרב כבר הגיע לדף כ״ח ופתאום התעוררה לו קושיה. ואני - עודני בדף הראשון.
"יש לי קושיה", פנה אלי מרן הרב, "אך מאחר שאין שואלין למי שאינו עוסק באותה מסכת, שמא יטעה, אכניס אותך בסוד העניין. יש לי קושיה, אבל אין לי תירוץ. נחפש יחד". הרב פרש בפני את הסוגיה ולבסוף העלה את קושייתו. "כעת בוא וננסה למצוא תירוץ", אמר. התבוננתי וניסיתי להעלות תירוצים, אך מרן הרב דחה אותם. במשך כמה דקות ניסיתי לתרץ וכל תירוצַי נדחו. לבסוף נכנעתי: "נו, אז מה התשובה?", ומרן הרב ענה בחיוך: "וכי למה שאלתי אותך? איני יודע, אין לי תשובה", והמשיך ללמוד.
נחתנו בצרפת בשדה התעופה המפורסם "אורלי". אחרי שהיום הסתיים נסענו למלון. מאחר שהייתה זו טיסתי הראשונה עם מרן הרב, הנחו אותי אנשי הביטחון כיצד לבדוק את החדר. אחרי שסיימתי את הבדיקה נכנסנו לחדר. השעון מורה על חצות, ולמחרת אנו צריכים לקום בשלוש וחצי לפנות בוקר לתפילה בהנץ החמה. הרב ביקש ממני להעיר אותו בשלוש וחצי.
פתאום התקשרו מדלפק הקבלה של המלון וביקשו להעביר שיחה דחופה לכבוד הרב. המתקשר האלמוני דרש באנגלית: "אני חייב לפגוש את הרב". התנגדתי. "הרב עייף", אמרתי, "בוא לתפילה בבוקר". כעת גילה לי את זהותו: "אתה מזכיר חדש, נכון?", שאל, "אתה לא מכיר אותי. תגיד לרב שאני היהודי שתרם כסף רב למצרים על-פי בקשת הרב".
שנים מספר לפני כן, המצרים רצו להרוס חלקת קברים של יהודים כדי לסלול כביש מהיר, ומרן הרב שכנע את המצרים באמצעות השגריר לבנות גשר מעל חלקת הקברים וגם השיג את המימון לכך.
המתקשר הוא היהודי שתרם את כל הסכום הנדרש. מרן הרב שמע במי מדובר והזמין אותו להיכנס לחדרו על אף השעה המאוחרת. האורח הגיע לחדר ואנו יושבים ומשוחחים במשך כחצי שעה. בגמר השיחה, היהודי הוציא צ׳ק על סך חמש מאות אלף דולר לכבוד הרב. לקחתי את הצ׳ק. זו הפעם הראשונה בה נתקלתי בעניינים כספיים עם מרן הרב.
באותה העת לימדתי בישיבה שסבלה מבעיות כלכליות. חשבתי לעצמי שאם הרב לא ייתן לי עשרה אחוז, בטח ייתן חמישה אחוז; די בכך כדי לפתור את כל בעיות הישיבה, ובכך גם אגמול טובה לישיבה שהעסיקה אותי. הוספתי והרהרתי לעצמי, כמה ישיבות נוספות יוכלו להתקיים מהכסף הזה. . .
מרן הרב קטע את מחשבותיי המפליגות הרחק ואמר: "מה? תחזיר לו את זה מהר!".
"מחילה, כבוד הרב", אני תמה, "אבל למה?".
ומרן הרב משיב: "תגיד לו שבגלל שאנו עובדי מדינה אסור לנו לקחת כסף. אחר כך אסביר לך".
החזרתי את הצ׳ק לאדון הנכבד, שיבחתי אותו ואת פועלו הטוב ואמרתי לו את דברי מרן הרב.
אחרי שהלך, פניתי אל מרן הרב בשאלה: "מדוע הרב סירב? הרב יודע כמה ישיבות יכולות היולהתרומם בזכות הסכום הזה?". באותו רגע ענה לי הרב תשובה שנחרתה בזיכרוני. "בני", אמר לי בחיבה, "עוד ירדפו אחריך עם מאות אלפי דולרים. אנחנו לא נוגעים בכסף. מי שרוצה לתרום - שיעביר ישירות למוסדות. דע, היכן שיש כסף - יש לכלוך".
השעה כבר אחת אחר חצות, פרשתי לחדרי, ומכיוון שהייתי אמור להעיר את מרן הרב בשלוש וחצי לא יכולתי להירדם. בשלוש וחצי פתחתי את דלת חדרו של מרן הרב, והוא כלל לא הבחין בכניסתי לחדר. מצאתיו רכון על הגמרא, כשמיטתו מוצעת ואיש לא עלה עליה. "צפרא טבא", בירכתי, אולם מרן הרב שקוע היה בלימודו ולא שם לב.
החלטתי לחזור לחדרי ולהתקשר לחדרו של הרב מהטלפון שבחדרי. לאחר מספר צלצולים הרים הרב את הטלפון והודה לי על שהערתי אותו. בסופו של אותו 'יום שכולו תורה' חזרנו לארץ ישראל. לאורך הטיסה המשיך הרב ללמוד מסכת בכורות.
עם הנחיתה בארץ סיים מרן הרב את המסכת. הנהג של מרן הרב הגיע לקחת אותו מנמל התעופה לירושלים. אני חיכיתי בתחנת ההסעות לאוטובוס לחדרה, שבה גרתי ולימדתי. מרן הרב נסע. אחרי רבע שעה, לפתע, הרכב של מרן הרב חזר ועצר לידי.
"היכנס לאוטו", ביקש מרן הרב. נכנסתי. "מחילה, כבוד הרב", אמרתי לו, "אין צורך שיטרח כת״ר להסיע אותי. האוטובוס עומד להגיע בכל רגע". חשבתי שבא לקחת אותי לחדרה.
"לא, לא", אמר לי. "אתה זוכר את הקושיה? יש לי תירוץ!". שטח אותו בפני וחזר לירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה