מסירות נפש של נשים

וכן מצאנו כשבא ר״ע לביתו עם עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים, יצאה רחל אשתו לקראתו נפלה על אפה לנשקו, דחפוה תלמידיו אמר להם ר״ע עזבוה: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות ס״ג, נדרים נ'.).

מובא במדרש: "לא גלגל הקב״ה והוציא ישראל ממצרים, אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה" (ילקוט שמעוני, תהלים, ס״ח סימן תשצה).

בגלות העתיד יגאלו ישראל בזכות רחל. וכן נאמר: "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל. . . ואקברה שם בדרך אפרת" (בראשית, מ״ח, ז'), ופירש הרש״י: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שע״פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו', הקב״ה משיבה: יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". הטעם שהקב״ה מקבל את רק את תפילתה העתידית של רחל, משום שרק רחל יכולה לבקש מהקב״ה שיסלח לישראל על עוון עבודה זרה אשר בגללה נענשו ישראל לגלות מארצם. רחל טענה לפני הקב״ה: אם בשביל ע״ז שנקראת צרה הענשת את ישראל לגלות מארצם, הרי אני שאהבתי את יעקב אישי, ועבד בי שבע שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, ומסרתי לאחותי את הסימנים כדי שתנשא ליעקב ותלד לו ששה שבטים. ולא זו בלבד, אלא שאף את בלהה אמתי נתתי ליעקב לאשה, ע״מ שתלד לו שני שבטים. לפיכך קל וחומר הוא: ומה אני בשר ודם, הכנסתי שתי צרות לביתי, בניגוד לכל הגיון, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב, והייסורים, בכדי קיים את גזרת שמים, אתה הקב״ה, מלך רחום וחנון על אחת כמה וכמה שתרחם על ישראל בניך שהכניסו את צרתך לביתך. לפי שהעוון והגלות גם הם גזרת שמים. על כך הקב״ה משיבה: "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב". מטעם זה קבר יעקב את רחל בדרך אפרת, כדי שתסנגר על כלל ישראל. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "קול ברמה נשמע קול נהי, רחל מבכה על בניה" - על כנסת ישראל שנקראת רחל.

וכן מובא מדרש זוטא (רות פרשה ד): "ויאמרו כל העם אשר בשער (רות ד', י״א), אמר ר' אחא: כל הנושא אשה כשרה, כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר: אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכ״ח ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל״ף ועד תי״ו. ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ״ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא לבית ישראל.

מעשה באחד שירד מנכסיו, והיתה לו אשה כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, נזדמן לו אליהו ז״ל בדמות ערבי אחד. א״ל: יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם? עכשיו, או בסוף ימיך? א״ל: קוסם אתה, אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום. וחזר אצלו עד שלשה פעמים, פעם שלישית אמר לו: אלך ואמלך באשתי. מה עשה? הלך לו אצל אשתו ואמר לה: בא אחד אלי והטריח עלי עד שלשה פעמים, ואמר לי: יש לך שבע שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם? עכשיו או בסוף ימיך? אמרה לו: אמור לו הבא אותן היום. והיה מתחבא מבניו, וחזר אצלו. ואמר לו: הבא אותם עכשיו. א״ל: לך לביתך, ואינך מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה פרוסה בבית. והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר, ומצאו מטמון שיזונו שבע שנים, ובאו וקראו לאמן. ולא הגיעו לשער, עד שיצאה אשתו לקראתו ובישרה לו. מיד הודה להקב״ה, ונחה דעתו עליו. מה עשתה אשתו הכשרה? אמרה לו: אנו מכל מקום כבר משך עלינו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד, ונתן לנו לשבע שנים. אלא, בוא נעסוק בגמילות חסדים בשבע שנים הללו, שמא מוסיף לנו הקב״ה טובה מאצלו, וכן עשתה. וכל מה שעשתה, אמרה לבנה קטן: כתוב כל מה שאנו נותנין, וכן עשה. לסוף שבע שנים, בא לו אליהו ז״ל ואמר לו: כבר הגיע שעה ליטול מה שנתתי לך. אמר לו: כשנטלתי, לא נטלתי אלא מדעת אשתי. אף כשאני מחזיר, לא אחזיר אלא בדעת אשתי. הלך אצלה ואמר לה: כבר בא הזקן ליטול את שלו. אמרה לו: לך אמור לו: אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו אתן לך פקדונך. וראה הקדוש ברוך הוא דבריהם, ובגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה. לקיים מה שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל״ב י״ז).

וכן מובא בגמ' (בתרגום חופשי, מנדרים, סו:): מעשה שהיה אצל אחד מיהודי בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים". כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם, ובישלה לו רק שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו, וכעס עליה מאוד. למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה". סאה היא מידה גדולה (144 בצים מלאי עדשים), כוונת הבעל היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה שלמה. ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני". למילה הארמית "בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים, ונרות. הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות. כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא"! המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את בקשת בעלה, והלכה עם הנרות למקום בו ישב גדול הדור בבא בן בוטא ועסק בדין. לקחה האשה את הנרות ושברה אותם על ראשו של הדיין בבא בן בוטא. שאל בבא בן בוטא את האשה: "מה את עושה?" השיבה לו האשה: "כך צווני בעלי". אמר לה: "אם עשית רצון בעלך הקב״ה יוציא ממך, שני בנים כבבא בן בוטא".

וכן כתב ר' יום טוב צהלון (1558-1638, באהלי יוסף) שבזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בימי האינקוזיציה הנוראה: "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם. . . וגם אלה מן האנוסים שמתו על קידוש השם? רובם נשים". וכידוע, בזמן גירוש ספרד נהרגו נשות ישראל פי שלושה מן הגברים. דהיינו, בזכות הקרבתן של הנשים, נמנעה התבוללותו של עם ישראל בגלות. לפיכך אמר ר' אחא: ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ״ה, ט').

הסיפור על אשתו של אחד מהארבעה שבויים שקפצה לים. . .

בת פרעה קמה באותו לילה מפני שהיא היחידה שהתעוררה הרבה לפני כולם, כשהמצרים כולם ישנו, ולהבדיל, גם היהודים לא מצאו כוחות להתעורר. היתה זאת בת פרעה שכפרה בכל מה שהיא גדלה עליו והלכה להציל את משה מן התיבה. בעולם שבו כולם "יִשְרוּ קו" לראייתו של פרעה, הלכה בת פרעה וראתה "טוב" בתבה.

אחת מגזרותיהם של הרשעים באותו הדור היתה שכל כלה הנכנסת לחופה "תיבעל להגמון תחילה". הנה הוא עיקרו של מעשה יהודית, כפי שהוא מופיע במדרש "מעשה חנוכה": -

"ונהגו בדבר הזה שלֹש שנים ושמונה חדשהים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי. . . כיון שהיגע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו. . . וכשישבו לסעוד עמדה. . . בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה. אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! ! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים. . . ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע. .".

" 'כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' -

אמר רבי יהודה: זו אשה ושבעת בניה. מעשה במרים בת תנחום שנשבית היא ושבעת בניה. נטלום ונתנום לפנים משבעה קנקלים. הביא את הראשון לפני הקיסר, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם: כתוב בתורה: 'אנכי ה' אלקיך', הוציאוהו והרגהו. . ."

וכך ממשיך המדרש ומתאר אצל הבנים האחרים, הנדרשים להשתחוות לצלם, אך מביאים פסוק מהתורה המסביר מדוע הם לא יכולים לעשות זאת.

עד שמגיעים לקטן מבין הבנים, אליו פונה הקיסר כך: -

"בני, השתחוה לצלם. אמר לו: חס ושלום! אמר לו: למה? אמר לו: שכן כתוב בתורתינו: 'את ה' האמרת היום. . . וה' האמירך היום'. . . אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש-ברוך-הוא חי וקים לעולם. . . הוציאוהו להרגו. אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו. נתנוה לה. אמרה לו לקיסר: בחיי ראשך, קיסר! הרגני תחִלה ואחר-כך הרגהו. אמר לה: איני שומע לך, מפני שכתוב בתורתכם: 'אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' "

איזו ציניות של הקלגס. . .

"אמרה לו: רשע, כבר קימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד? מיד צוה הקיסר להרג את בנה. נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה: בני, לך אצל אברהם אביך ואמר לו: כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אברהם אבינו, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה - נסיון, ואני - מעשה! עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת-קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה' ".

על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו, "שאגת אריה", "טורי אבן" ו״גבורות ארי", נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נישאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר. עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע כי פעמים לא היה תחת ידו גליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.

מסופר כי בביתו לא היו צלחות אכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית אכלו מן השקעים עם כפות מעץ.

בעל "שאגת אריה" עצמו, לא חש כלל כי חסר לו דבר- מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח ברבי אריה לייב הסועד את ליבו בכף עץ מן ה״צלחת", הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה״שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ, ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"…

לימים הוצע לבעל "שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מיץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שחו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום הבחרו, ובני משפחת הרב מגישים לקהל החוגגים קפה ועוגיות.

הסכים ה״שאגת אריה" לכינוס זה, אך בני העיר, שידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה סוכר ועוגיות, כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים.

בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהביל אל השולחן, והנוכחים, התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה, כמנהג המקום.

הראשון הצליח להסתיר את העוויות פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר. בלי גרגר סוכר.

כעבור זמן מה, סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה, מגש מלא ב… קוביות סוכר. התברר, כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו. היא חשבה, כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים.

כל ימי חייה היא סבלה מעוני וממחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

נסיים באמרתו השנונה של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים, שנודע בפקחותו הנדירה.

פעם שח לאחד ממקורביו, כי הוא כמעט בטוח שיזכה לשבת בגן עדן, והוא אף הסביר את עצמו בטוב-טעם. ראה, רעייתי הרי משלחת אותי מן הבית לבית הכנסת השכם בבוקר. היא אינה יודעת, אם אני לומד היטב אם לאו. היא מצידה, הקדישה את כל יומה, למען לימוד התורה.

כאשר יגיע יומה לעמוד בפני בית דין של מעלה, יובילוה לגן עדן ויושיבוה על כסא מלכים, הרי איפשרה לבעלה ללמוד תורה.

כאשר יגיע יומי לעמוד לפני בית דין של מעלה, איני יודע מה יפסקו לי בגין לימוד התורה שלי… אבל, אני בטוח שאזכה לשבת בגן עדן. שכן, טענה בריאה לי בפי: "אמנם, אין מגיע לי גן עדן בזכות לימוד התורה שלי, אך רעייתי הרי מקבלת גן עדן בגיני - כלום איני זכאי לדמי תיווך?"…

שרשרת זהב

התרגשות רבה אפפה את משרדי מִנהל השלטון הבריטי, ששכן במלון המלך דוד בירושלים. נציג בכיר של ממשלת בריטניה עמד לבוא לביקור, וכל העובדים היו שותפים להכנות לקראת הביקור.

בין העובדים במקום הייתה צעירה יהודייה, אסתר-פרומט קניג שמה. היא שימשה מזכירה בכירה בלשכת הנציב העליון, הרברט סמואל. אסתר-פרומט הייתה אישה מיוחדת ואצילית. הוריה, הרב שמואל-יעקב וגיטל ויינברג, היו ילידי רוסיה, אך ניצלו את ההזדמנות הראשונה ויצאו ממנה לאנגליה. החיים בארץ החדשה קסמו להם, ובכל-זאת החליטו שלא להשתקע בה.

ההחלטה הושפעה במידה רבה מהדאגה לחינוכה של הבת, אסתר-פרומט. היא אובחנה כבעלת יכולות גדולות, ומוסדות החינוך הבטיחו להוריה מלגות לימודים יקרות בעבור לימודיה שם. אך הדבר הדליק אצל האב נורת אזהרה. הוא חשש מפיתויים שעלולים לפגוע בחינוך היהודי הטהור שביקש להעניק לבתו, והחליט לעלות לארץ-ישראל.

בת אחת-עשרה הייתה אסתר כשעלתה ארצה עם הוריה. הם השתקעו בשכונת גבעת שאול בירושלים. לא חלפו אלא שנים אחדות והתעוררה דאגה חדשה. בני הכפר הערבי ליפתא נשמעו מדברים על רצונם לחטוף את בנותיו הנאות של היהודי מאנגליה ולשאתן לנשים.

האב הבין כי עליו לחתן את בנותיו במהירות. כך נישאה אסתר-פרומט במהירות לאלעזר-מרדכי קניג, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים. בהיותה דוברת אנגלית ברמה גבוהה ובעלת כישורים רבים נתקבלה לעבודה בלשכת הנציב העליון. היא הייתה מתלווה אליו לפגישותיו הרשמיות, נושאת בידיה מכונת כתיבה גדולה. במהירות הייתה כותבת את תוכן השיחות, והממונים סמכו עליה בעיניים עצומות.

בתוקף תפקידה הייתה מקבלת את המכתבים שנשלחו אל הנציב העליון. כאשר הייתה מגלה מכתבים שנועדו להצר את צעדי היהודים, הייתה דואגת להעלימם, או משיבה תשובה לקונית, כאילו המכתבים טופלו כראוי. היא ידעה שבמעשיה היא מסכנת את משרתה, אך נאמנותה לעמה הייתה גדולה מדאגתה לעצמה.

כך היה כאשר עלתה הצעה לקבוע את יום ראשון ליום השבתון הרשמי גם בארץ-ישראל. אסתר השמידה את המכתבים, ומנעה מהם לעלות לדיון בלשכת הנציב העליון. במרוצת הזמן נודעו פעולותיה בקרב היהודים, והללו הצמידו לה את התואר המחמיא 'אסתר המלכה'.

צניעותה ומסירותה הצילו את חייה. זה היה כאשר אנשי האצ״ל הטמינו כמות גדולה של חומר נפץ במלון ופוצצו חלק נכבד ממנו. האגף הדרומי של המלון, שבו שכנו משרדי השלטון הבריטי, נהרס כליל. עשרות מהעובדים נהרגו ורבים נפצעו.

עם היוודע דבר הפיצוץ היו בני משפחתה של אסתר-פרומט אחוזי בהלה. חשש כבד מילא אותם כי גם היא בין הנספים, שכן בשעות האלה הייתה במשרדה. אך פתאום שבה אסתר-פרומט לביתה בריאה ושלמה. התברר כי ניצלה בזכות נדיבות ליבה ופשטות הליכותיה. שעה קלה לפני הפיצוץ היה צורך להעביר מעטפה חשובה לבית הדואר. בדיוק באותו יום נעדר הפקיד הזוטר, שהיה עושה שליחויות מעין אלה. בלי להתלבט לקחה אסתר-פרומט בעצמה את המעטפה ויצאה אל הדואר. כמה דקות אחר-כך אירע הפיצוץ.

כמו חברותיה במשרד הייתה גם היא שותפה בהכנות לביקור הפמליה המכובדת, שמלווה את נציג ממשלת בריטניה. ביום הביקור היה המקום בוהק ומסודר למופת, והכול ציפו לבוא האורחים.

עם בואו למשרד הודיע הנציג הבריטי הבכיר כי הוא מבקש להביע את הערכתו לעובדות הלשכה המסורות. הוא עבר מעובדת אחת לחברתה והעניק לכל אחת ואחת שרשרת זהב ובקצה תליון עם. . . צלב.

העובדות התרגשו עמוקות מהביקור ומהמחווה של האורח הנכבד. הן קדו קידה של כבוד וקיבלו את המתנה בתודה. כך נהגו גם העובדות היהודיות שבמשרד.

אסתר-פרומט הייתה היוצאת מן הכלל. כאשר בא האורח להגיש לה את השרשרת, הודתה לו על הרצון הטוב אך אמרה: "לא אוכל לקבל ממך את המתנה, מכיוון שאני יהודייה". האורח נבוך לרגע, התנצל והמשיך הלאה. כל הנוכחים במקום חשו אף הם מבוכה רבה.

חברותיה היהודיות של אסתר-פרומט עטו עליה בתרעומת גלויה. מדוע הייתה צריכה להפגין את סירובה לקבל את המתנה? ! הן טענו שהתנהגות זו מעוררת שנאה כלפי היהודים. לטענתן הייתה יכולה לקבל את המתנה ולמכור אותה. אולם אסתר-פרומט הייתה שלמה לחלוטין עם המעשה שעשתה, ולא ענתה לחברותיה על ביקורתן.

למחרת נודע פתאום כי הנציג הבריטי הבכיר בא שוב אל הלשכה. בהיכנסו למקום פנה היישר אל אסתר-פרומט, והפעם הגיש לה שרשרת זהב שבה תלוי מגן-דוד. ההפתעה בקרב כל עובדי הלשכה הייתה גדולה. כמה מהעובדות היהודיות ניגשו אל האורח ואמרו: "גם אנחנו יהודיות".

הביט בהן הנציג הבריטי והשיב: "זה ניתן למי שהוא יהודי תמיד!".

צוואתה של הכובסת

הכל הכירו את ליבו הגדול של הרב שמואל ברוך בלינדרמן, אשר היכה לו שורש ברובע היהודי בעיר העתיקה. היה זה לב עם חיישנים ללא גבול.

משל היה לוויין תקשורת אדיר מימדים, המרחף לו מעל האטמוספירה ומצלם בחדות כל אדם, עד לפרורי נשמתו הניסתרים ביותר. העניים, העגלונים, הקבצנים, השיכורים, העצובים אף השמחים, ידעו כי עיר המקלט למשובתם או להמיית ליבם המיוסר או השמח, הוא ביתו הצר והארוך ברובע היהודי. שם הוא יכול ללגום כוסית ליקר עם כמה ביסקויטים, או כמה זנבות דג מלוח עם מלוא לוגמיים ערק או משהו מן הזן המשכר הזה. שם הם יכלו למצוא מזור לנפשם בלילות של חולי, רעב, או אבל, כי הלב של ר' שמואל ברוך בלינדמן היה כל כך גדול והיו בו כל כך הרבה חדרים, וכולם פתוחים ומרוהטים להפליא, ובין הכתלים בחדרי הלב שלו נוגנה מנגינה מלטפת ומרפאת מן הרקיעים של אהבת החינם, מבית גנזיו של הקב״ה. בית צר וארוך אמרנו, אלא שלמרות קטנותו הפיסית, היה שם מקום ללא גבול, בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

היה מי שאמר ששיירים ופרורים מקודש הקודשים מצאו להם מקום לנוח בחלקת אלוקים הקטנה של הבלינדמנים. כן, כן, כמובן איך לא אוזכרה פה הרבנית שפינצה חיה, שבמרחב "הענק" הזה, גידלה לתפארת תריסר, חציין בנות צנועות וחציין בני תשחורת מוצלחים אחד אחד. גם בריינדל הכובסת היתה שם בת בית, אפילו יותר מכך. בריינדל? אתם שואלים, ובכן, מאז הגיעה הבחורה בריינדל בליכט לירושלים עם מזוודה קטנה וכמה מטבעות בארנקה, ועם עיניים כבויות מבכי וצער, היא שם. עוד בהיותה נערה בת יחידה בגיל 13, התייתמה מהוריה שנפטרו בזה אחר זה ממחלת השחפת הנוראה, ובדרך לא דרך, על פני כרכרות ואוניות ומסע רגלי, הצליחה היתומה האומללה לחונן את עפר עיר הקודש. היא ניצבה דוממת ודומעת ברחוב הצר, אין לה קרוב, אין לה מכיר, ואין לה – כביכול – למי לפנות. בשעה אחת בצהרים, לאחר שעות רבות של לימוד, פנה הרב בלינדמן לצאת לביתו מבית המדרש, עינו הבחינה באומללה, וכבר עמדנו ואמדנו את ליבו הענק, ומבלי שתפנה אליו, סימן לה שתלך אחריו.

"כאן הבית שלך, אנחנו המשפחה שלך, את לא יתומה, את לא עצובה, ומעכשיו את שמחה ומאושרת, יש לך גם אחים קטנים, יש לך פינה ללון ופת לחם" כך אמר לה כשהגיעו. ומאז היא שם, בריינדל, פניה קורנות מאושר, והיא מוסרת נפשה יומם ולילה כדי לא לאכול לחם חינם, ולא ליפול מעמסה על המשפחה הקטנה, שהיא בעצם הלב של כל קהילת היהודים. כן, בריינדל אימצה לעצמה את תפקיד הכובסת במשפחה וכל נשות הרובע שיבחו והיללו את צחור הצווארונים, ניחוח הבגדים ומאור המכנסיים והחולצות, שיצאו תחת ידיה האמונות במלאכת הכביסה. בריינדל הכובסת קנתה לה שם טוב ובצדק רב.

שידוך? אתם שואלים, מה לנו כי נבוא בטרוניות אל מי שאמר והיה העולם, אל מי שאחראי על אותה בת קול המודיעה "בת פלוני לפלוני" ואם טרוניות אין, אזי גם נחשולי הצער והדמע של ר' שמואל ברוך, ואלפי הנרות שהדליקה הרבנית שפינצה חיה בעבורה, ועשרות אולי מאות ספרי התהלים שקראו ילדי הרובע, לא הועילו. אחת אחרי השניה נישאו בנות הרובע, חתונות צנועות אומנם, אך אי אז באותם ימי עוני מרוד, קציצת דג וחריין היו מעדני מלך. בריינדל עשתה מלאכתה קודש אצל רוב משפחות הרובע, כיבסה ואף גיהצה לעתים, ושלחה את המוזמנים ריחניים ומדושנים לבריתות ולחופות ולשבע ברכות, שחלקה היחיד היה, כאמור, נקיון הבגדים, אף שבינינו לבין עצמנו, אין זה דבר של מה בכך. ומיותר לציין שמיטיביה, הבלינדמנים העסיקוה ואף גמלו לה בעין יפה, שהרי בת בית היתה.

גם אחרי ששכרה חדרון קטן הצופה לכותל המערבי.

והשנים כידוע לא מחכות לאף אחד. ביתם של הבלינדמנים התרוקן מילדיו, כולם נישאו, ויש נכדים ואף נינים עשור ועוד עשור, בריינדל כבר אשה לא צעירה אך לא מוצאת את בחיר ליבה, ליתר דיוק, אין מי שמוצא אותה קרי את "אבידתו", ורק להשם פתרונים, כבר הסכמנו. וכשהיא נכנסת לעשור השישי של חייה היא כבר משלימה עם הגזירה, ומתנחמת בעובדה שבגנזי מרומים באים חשבון על כל בדל בורית, סבון, ועמילן של כל בגד יהודי שכיבסה או גיהצה, ובעיקר בגדיהם של הצדיקים בני בלינדמן, האהובים עליה מאוד.

לילה אחד, ללא הודעה מוקדמת היא חשה חולשה איומה. דוקטור אלכסנדר טיכו בדק ומצא כי מדובר במחלה לא קלה באותם הימים, אשר התרופה היחידה הנדרשת לה היא: נס, אך גם כאן אל לנו לבוא בטענות ומענות, החולשה הלכה והתפשטה הידיים כבר לא יכלו לכבס, הרגליים בקושי סחבו את עצמן, כשבריינדל הרגישה שהמרכבה היפה – זו שעתידה לשאת אותה לעולמה שבנתה בעליונים – כבר נחתה ברובע היהודי, היא מחתה דמעותיה, וחיכתה לביקורם היומי של הזוג בלינדמן לפנות ערב. "אני אוהבת אתכם. אתם לא אנשים, אתם מלאכים, לא אשכח לכם את אותו יום כשהגעתי לכאן יתומה מבוהלת וענייה, הכנסתם אותי למעונכם והעמסתם עלי עגלות של אושר, שמחת חיים, הייתם לי לאב ולאם ומשפחה. מעולם לא גמלתי עמכם טובה, ואף לא אוכל להשיב לכם ולו קורט של הכרת הטוב שאתם ראויים לה. עוד מעט אפליג, אני הערירית, לעולם שכולו טוב אך ברשותכם בקשה קטנה. . . או אולי גדולה. . . אתם לא חייבים, רק אם תרצו. . . דאגו שיהיה לי שם בארץ, שם ושארית, שכאן בין סימטאות הרובע תשחק ילדה קטנה ויפה עם השם בריינדל והיתה זו נחמתי בעוניי שיזכרו אותי כאן עלי אדמות. . ." כך ביקשה בביישנות דומעת, וזו כמובן צוואת שכיב מרע.

"הסירי דאגה מליבך בריינדל בקשתך בעזרת השם תתמלא" הבטיח הרב וכמה שעות אחר-כך עלתה נשמתה הזכה על המרכבה ההדורה, שטסה לרקיע המזומן לה. "זו צוואתה של בריינדל, שם, הבת הראשונה שתקרא את בתה על שמה, תקבל ממנו מתנה מכונת כביסה חשמלית", כך הבטיח הרב בלינדמן לבנותיו. מכונת כביסה באותם ימים, היתה יקרת ערך ולא מצויה, רוב הנשים כיבסו עדיין בגיגיות ובדליים. נו. . . נו. . . ככל שהפליגו השנים, השם בריינדל כבר איבד מזוהרו ומכבודו, כך שקופצות לא היו. . . חמש שנים אחר-כך הבת הקטנה נעתרה לבקשה, אך ביקשה מאביה "ברשותך אבא, אוסיף לה שם נוסף, נקרא לה רבקה בריינדל".

אין כאן מקום להאריך, לילדה החביבה קראו כולם רבקה, או רבקהל׳ה, והשם של הכובסת הצדקנית בריינדל, שקע במצולות השכחה ואבד לו. והצוואה? מה יהא עליה? וכשהגיע עת דודים לרבקה׳לה, והמשודך והמשודכת הביעו הסכמתם להינשא, התברר ששם אמו של החתן "רבקה". . . צוואת רבי יהודה החסיד, הו צוואת רבי החסיד, וגם כאן אין לנו יד ורגל בצפונות הסוד, אך ישנה הקפדה שכלה וחמותה לא ישאו אותו שם. . . ותוסיפו לכך שכלה וחמותה זו לא בדיוק נוסחה בדוקה של שלום ואחווה, אם כי ישנן יוצאות מן הכלל. "יש לה שם נוסף, לכלה?" שאל הרב הישיש גדול הדור. "כן", השיב החתן שמה המלא הוא "רבקה-בריינדל". "נו טוב, נו טוב, בריינדל זה שם יפה מאד, מהיום קוראים לכלה רק בריינדל ושיהיה במזל וברכה" ברך הרב. החתן ואבי הכלה יצאו חבוקים ואוהבים לרחובה של עיר, אבל הרב בלינדמן ידע היטב היטב עד כמה גדולות ועצומות זכויותיה של אותה כובסת ערירית, בריינדל, שבזה הרגע ממש התממשה צוואתה הצנועה.

על קידוש השם

עם ישראל, לאורך כל הדורות, היו מובדלים ונפרדים משאר אומות העולם. עד כדי כך, שאפילו המן הרשע שם לב לזה ודאג להעביר את המידע למלך אחשוורוש: "עם מפוזר ומפורד. . ."

בגלות מצרים התיישבו עם ישראל בארץ גושן, מעין שכונה נפרדת מהמצרים ומרוח טומאתם. בשל כך זכו שהתורה העידה עליהם: "שלא שינו" - בלבושם, לשונם ושמותיהם.

כך היה גם בגטו היהודי, שהיה נפוץ בארצות אירופה. האחדות וההיבדלות הן אלו שהגנו עליהם מכל מיני משבי רוחות זרים ומפני קלקולים הרוחניים. אולם ברגע שהחליטו 'לפרוץ' את חומות הגטו, להוריד את הגדרות, רוח ההשכלה חדרה והפילה בהם חללים רבים.

בעבר, ברוב המקרים, נהגו הגברים לצאת ולפרנס את הבית, ואילו הנשים נשארו בבית כשהן ממלאות את תפקידן בנאמנות, שומרות על הצביון הרוחני של הבית, ארמון המלוכה. כי האישה, היא זו שנותנת את הטון בבית, משום שכל רוחה ונשמתה מצויים בו. את כל מרצה היא משקיעה בו באהבה. אין ספק שבני הבית, וגם קירות הבית, ספוגים במה שהיא רוצה להעביר. . . בידיה היכולת להעלות את כל הבית לפסגות גבוהות של קדושה אמיתית, או חלילה, להרוס. על זה אמר החכם באדם, שלמה המלך ע״ה: "חכמת נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו"

הקדושה נמסרה לאם היהודייה בשלמות, וכל שנותר לה הוא לשמר זאת. נשמע פשוט? לא בדיוק! זוהי עבודת חיים. אין מקום להפסקות. האמא משפיעה כבר מרגע היווצרות הוולד, שכן היא נבחרה משמים להיות הצינור הנאמן אצלו יופקד האוצר היקר ביותר – המשך קיומו של העם היהודי. ולא לחינם נבחרה לתפקיד נעלה שכזה – נשיאת נשמות העם היהודי ברחמה. לאורך כל ההיסטוריה היהודית נשות ישראל הוכיחו את מסירות נפשן למען תפקיד זה בשלמות. הן שמרו בתוקף על טהרתן וקדושתן, הוכיחו את מסירות נפשן בגידול ילדיהן ובהגנה עליהם מכל הרעיונות והחידושים שעלו מהרחוב. הן ידעו שכל חשיפה כזאת מזיקה, והגבול בין טוב לרע רק יטשטש.

חיה שנירר, מנהלת "בית יעקב", ותשעים ושלוש תלמידותיה הי״ד – הן הוכחה לכך. זה היה במלחמת העולם השנייה. תלמידות רבות נותרו במבנה בית הספר שבקראקוב ללא יכולת לחזור הביתה. המורות ניסו לעודד אותן, ובמקביל, להכין אותן לבאות. הן הרי ידעו מה עומד לקרות. לכן, אחרי הסברים ועידוד מכל הלב, הן רמזו לתלמידות על האפשרות העומדת בפניהן – למסור את נפשן על קידוש השם.

ביום י״ב אב תש״ב נשאה המנהלת דברים בפני תלמידותיה שנותרו בסמינר: "בנות יקרות, מדי יום אנו מתפללות לפני הקב״ה שלא יביאנו לידי ניסיון, ואם יביאנו לידי ניסיון - שלא נכשל בו ושיהיה לנו את הכוח לעמוד בו. תקופה קשה מאוד עוברת עתה על עם ישראל, יבוא יום שבו תידרשנה להשתמש בכל אשר למדתן ויהיה עליכן להראות את נאמנותכן לבורא עולם, ואת יכולת עמידתכן בכל סוגי הניסיונות".

ימים מספר לאחר מכן הגיעו לפנימייה אנשי הגסטאפו. להם, כך התברר, היו תוכניות הרבה יותר מחרידות ממה שהמנהלת והמורות חשבו. הם הורו לבנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן כי מחר, כך הודיעו בחגיגיות שטנית, יגיעו 93 אנשי גסטאפו שילוו את הבנות. "לא יקרה להן כלום", אמרו, "ניקח אותן בשבילנו, כנשים".

שרה שנירר ע״ה, כשאשר שמעה את הדברים הבינה שהגיעה העת. היא הורתה לתלמידות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן, אך לא עבור הנאצים. אחרי שכינסה את הבנות אמרה להן: "בנות אהובות, אני יודעת שכולכן מוכנות למסור את נפשכן על קידוש השם. אני גם יודעת שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל הייסורים המזומנים לכן. אבל למפלצות הנאציות יש תוכניות שטניות יותר גרועות ממה שאפשר להעלות על הדעת. לכן בטרם ישמידו אתכן פיזית, הם רוצים לכלות את אתכן מבחינה רוחנית". היא הרגישה בזעזוע ובפחד שפקדו את הבנות לכן מיד אמרה: "הכנתי את כל הדרוש למקרה כזה. ברשותי סם מוות עבור כולנו. אם הדברים יגיעו לידי כך שמישהו מהגסטאפו ירצה לגעת בכן, עליכן לבלוע מיד את הרעל. לא ניתן להם לטמא את נפשותינו!"

ההלם היה חזק, אבל לא עבר הרבה זמן והבנות התאוששו, וברוח מחוזקת ניגשו אל המנהלת ולקחו ממנה את הגלולה. למחרת, כאשר הגיעו חיילי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר ואמרו: "הרינו מוכנות ומזומנות לקיים מצוות עשה של למסור את נפשי על קידוש השם", וכולם הכניסו את הגלולה לפה. ובעוד הגלולה בפיהן צעקה המנהלת: "בואו ונקרא בקול רם בפעם האחרונה את הקריאה שאותה קורא כל יהודי לפני צאתו מן העולם – 'שמע ישראל! השם אלוקינו! השם אחד!'. . ."

סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות:

מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד`ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה היתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהזעקו אל מטתו, אמרו נואש לחייו. ואולם, לא הכל הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו״ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה`, חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה.

תפילותיה של האשה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד`ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו. רבי דוד`ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חליו.

ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום `שלא היו להם נשים`. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות". .

הרה״ג ר' שלמה לוינשטיין שליט״א מביא את הסיפור הבא בספרו "מתוק מן האור", וסיפר אותו לגר״ח קנייבסקי, ששמע ודמע:

בצעירותה של הרבנית בת שבע, הספיקה ללמוד הנהלת חשבונות, והחליטה ליטול על עצמה את עול הפרנסה ומצאה מקום עבודה. אלא שמחוסר ברירה, נאלצה הרבנית לעבוד בסביבת עבודה חילונית.

מתוך חשש שמא תפגע חלילה ותרד ברוחניות, היתה קמה הרבנית מידי יום בשעה ארבע לפנות בוקר ועד ליציאה לעבודה היתה מסיימת את אמירת כל ספר התהילים, בתחינה לבורא עולם שרוחניותה לא תיפגע, חלילה.

כתובות ס״ז ע״ב - סיפור מר עוקבא ואשתו, בבא מציעא נ״ט ע״א –

לטבול, גם בגטו

היו שאיבדו את אמונתם בין גדרות התיל, והיו שנאחזו בה בכל מחיר. איך הצליחו הנשים בגטו ורשה לקיים את המצוות הייחודיות להן? באמצעות דרך סודית למקווה, ברכה על נרות שבת שלא היו, ולפעמים אפילו ברית שערכו בעצמן לתינוקות

בחורף 1939 קבע מנהל מחלקת התברואה של ורשה, ד״ר שרמף, כי מי שיטבול במקווה יקבל עונש כמו על מעשה חבלה. משמעות הדבר היא עשר שנות מאסר עד עונש מוות. מודעות ניתלו על תשעת המקוואות שהיו בוורשה.

לא עוד טבילה כהלכה בגטו? לא כל-כך מהר. בעליו של המקווה ברחוב גז׳יבוב פרץ פתח למקווה דרך קיר משותף במרתף סמוך, ולמרות העונש הקשה - נשים הגיעו למקום מידי ערב לטבול, תוך שהן מסכנות את חייהן.

החיים בגטו כפו על היהודים התנהלות בתנאים איומים, אבל בתוך התנאים הבלתי נסבלים האלה הם ניסו לפעמים, כמעט בכוח, לשמור על מסגרות מוכרות של שפיות. אחת מאלה הייתה המסגרת הדתית, ואם היו כאלה שאיבדו את אמונתם בין גדרות התיל, היו אחרים שנאחזו בה.

העבודה האקדמית "קיום מצוות של נשים בגטו", שכתבה שילת אודיז מתוכנית הציונות-הדתית בקרייה האקדמית אונו, ובסיוע מכון מחקר השואה "שם עולם", מציגה נשים שהיו מוכנות לסכן את עצמן כדי לשמר מסורת של חיים דתיים. אודיז חקרה את התנהלותן של הנשים בגטו ורשה ביחס לשש מצוות: שימור החיים, חגים, שבת, ברית מילה, טבילה וחיי אישות. בכולם היא מצאה נשים נחושות.

"כשבודקים את היחס לחיים בגטו מצד הנשים, מגלים שלמרות התנאים הקשים הייתה היצמדות לחיים", מסבירה אודיז, "היו מעט מאוד התאבדויות, ומאוד בלט אצל נשים שהן חיו בחבורות. הן נצמדו אחת לשנייה עד כמה שאפשר".

מקווה בכל מחיר

אחת המצוות הכי נשיות, ושקשורה להמשכיות החיים, היא הטבילה במקווה. "היה מאוד קשה לקיים טבילה בתנאי הגטו", מספרת אודיז, "עוד לפני שסגרו את היהודים בגטו, הגרמנים סגרו את המקוואות, ונשים הלכו לטבול במקוואות בעיירות סמוכות. הבעיה הייתה שהן היו צריכות לחזור לוורשה לפני שעות העוצר, כך שנוצר מצב שהיו רואים לפעמים עשרות נשים יוצאות מהעיר ליישובי הסביבה וחוזרות במהירות ובבהלה לקראת ערב.

"היתה תקופה שהרב שפירא הורה לשכור תאי רחצה על שפת הנהר כדי שנשים לא תצטרכנה לצאת לטבול ביישובים מרוחקים, אבל מאחר שהטמפרטורות בנהר היו מאוד נמוכות, ונשים חלו בדלקת ריאות, הפסיקו עם זה. כשהתחלף ראש מנהל הבריאות של ורשה פנו אליו בעלי המקוואות בבקשה לחזור ולפתוח את אתרי הטהרה, ותמורת תשלום הוא העלים עין. בהמשך, בתוך הגטו היו להם שני מקוואות, אבל הבעיה הייתה שהיה מחסור בחומרי הסקה, ועלות הטבילה הייתה מאוד יקרה, מה שגרם לכך שבסוף לא יכלו להפעיל את המקוואות".

"הבעיה שחזרה על עצמה בכל שבוע הייתה השבת, מאחר שהם נאלצו לעבוד גם ביום הקדוש. בשל עלותן הגבוהה של הנרות, רוב הנשים לא יכלו להדליק נרות, אבל היו מביניהן שהתעקשו לחסוך כסף ולקנות נרות לשבת כי זה סימל שמירה על החיים השיגרתיים. זה איפשר להם להתעורר רוחנית. אלה שלא היו להן נרות, היו מברכות ושרות כאילו הן הדליקו. יש לא מעט סיפורים על נשים שלקחו איתן את הפמוטים שלהן ממקום למקום, זה קישר אותן לחיים שהיו להן, למשפחות שאיבדו ולחיים מחוץ לגטו".