אברהם בן אברהם, או בשמו היותר ידוע "הגרף פוטוצקי" נולד בתקופתו של הגאון מוילנא בליטא, שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, כוולנטין פוטוצקי, בן למשפחת פוטוצקי - משפחת אצולה פולנית עשירה ובעלת השפעה. בעת לימודיו באוניברסיטה בפריז, פקד בית מרזח שהיה בבעלות יהודי זקן שהיה מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ודרכו התוודע ליהדות ולערכיה הרוחניים וחש צורך להתחבר אליה. למרות האיסור בחוק הפולני על המרת דת מנצרות ליהדות, שהעונש על הפרתו באותו הזמן היה מוות, התגייר פוטוצקי, ומאז נקרא כמקובל לגבי גרי צדק "אברהם בן אברהם".
הגרף פוטוצקי האב, שוכנע שבנו מת, ולכן לא חיפש אחריו. לאחר גיורו באמסטרדם, עבר לווילנה, ולאחר מכן עבר להתגורר בעיירה לידא הסמוכה, על מנת להימנע ככל האפשר מעיניים בוחנות שיזהו אותו בזהותו הקודמת. כעבור פרק זמן הגיעה השמועה על גיורו למשפחתו, והיא מצידה הפעילה את קשריה ופתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות.
עקב הלשנה של יהודי בעיירה שהסתכסך עמו, נתפס אברהם, נחקר ועונה קשות. הוא הודה מיד כי הינו גר, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד המובטח לו אם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים לפני עלייתו למוקד ניסו הכמרים לשכנעו ללא הצלחה עד אשר בזעקת "שמע ישראל" קפץ לאש הבוערת.
מסופר, כי הגאון מווילנא הציע לו להצילו על ידי שמות קדושים, אך הוא סירב מתוך רצון לקדש שם שמיים.
2. לפני מותו ניסו אנשים רבי השפעה בעולם הנוצרי לשכנע אותו לחזור בו, ולאחר שנואשו, הגיעו אליו שניים מראשיהם שהיו ידידי ילדות שלו ואמרו לו "אנחנו חוששים שכשתעלה למעלה אתה תנקום בנו על מה שעשינו לך".
הגרף פוטוצקי הי״ד חייך ואמר להם: "אני רוצה להזכיר לכם משהו שבוודאי שכחתם.
"כשהיינו ילדים אני בניתי בחצר הטירה שלנו ארמון עשוי חול.
במשך חודשיים, פיסלתי בחול, בניתי מגדלים וחומות ופערתי חלונות, הצלחתי להגיע למבנה מרשים ביותר, התגאיתי בו מאד והראיתי אותו לכולם בעוד אני ממשיך לבנות צריחים ואגפים חדשים.
ויום אחד אתם באתם, שניכם, ופשוט בעטתם במבנה עליו עמלתי חודשיים ובתוך מספר שניות, הוא הפך לערימה מכוערת של חול.
אני מיררתי בבכי ורצתי לאבא שלי, הרוזן פוטוצקי, וסיפרתי לו מה קרה.
הוא השתתף בצערי וניסה לנחם אותי אבל אני שאלתי אותו "אבא, מתי אתה הורג אותם?"
אבא שלי הסתכל עלי וכשהבין שאני רציני הוא החל לצחוק "נו באמת, אתה לא מצפנה שאהרוג את החברים שלך בגלל ארמון של חול" והלך.
ואני נותרתי כועס, והבטחתי לעצמי שכשאגדל ואבי ימות, אני ארש את מקומו והדבר הראשון שאעשה זה להרוג את שניכם. . .
3. "עברו כמה שנים, גדלתי והתבגרתי, ועוד לפני שהפכתי ליהודי, הבנתי כמה טיפשי היה הכעס שלי, וכמה טיפשי היה מצידי לחשוב על כזה עונש חמור למעשה שאז ראיתי בו פשע בל יכופר".
וכאן פנה הגרף פוטוצקי לחבריו ואמר: "כיהודי מאמין אני יודע שמעפר באתי ואל עפר אשוב, וכל חיינו בעולם הזה הם כאבק חולף, כמסדרון לפני הטרקלין. אז גם אם כעת יש בי כעס עליכם ועל רשעותכם, אני יודע שכשאבוא למעלה אראה את הכל אחרת, אבין שכמו שהרסתם את ארמון החול שלי, כך הרסתם את ה״עפר ואפר" שהייתי כבן אנוש. אני בטוח שאתבייש בכלל להזכיר את זה, עוד יותר מכפי שאני מתבייש להזכיר את ארמון החול חסר החשיבות שהרסתם אז".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה