שנה אחת, ל״ג בעומר היה ביום חמישי בערב, וביום שישי שלמחרת. רבים מן החוגגים בחרו להישאר שם בשבת, בידיעה שהיום הקדוש שמגיע מיד אחרי ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, הוא חוויה מרוממת שאין כדוגמתה.
ערב שבת תפילת ערבית של שבת עילאית ומרוממת, קדושת ושמחת השבת היו כל כך עצומות, עד שאפשר היה לגעת בהן ממש. אחרי התפילה, התפזרו האנשים לבתים בהם התאכסנו והמשיכו לשמוח גם בזמן הסעודה ולאחריה.
שבת בבוקר, מיד כשהופיעו האורות הראשונים של השחר, החלו המניינים הראשונים של תפילת הנץ. אחריהם, הגיעו אנשי המניין "הרגיל", ולבסוף, הגיעו החסידים למניין המיוחד שלהם. אחר כך פנו לסעודת יום השבת. השירה, השמחה והאווירה הקדושה לא השאירה ספק בלב אף אדם - אווירת השבת ושמחתה ממשיכות להתפשט בכל רגע ורגע של השבת.
אבל אז, צעקה איומה ונוראית החרידה את האווירה המרוממת וגרמה לשיתוק רגעי, בה נטלו כולם חלק. ילד קטן, שהגיע עם אמו בפעם הראשונה בחייו לערוך את שמחת החלאקה ולזכות בתספורת הראשונה בחייו, חלה באופן פתאומי, ונשימתו נעצרה. כל עזרה שניסו להגיש לא הועילה. הילד מת. אמו השבורה עמדה לידו כשהיא בוכה בכי קורע לב ונפש, נשים רחמניות עמדו סביבה ומלבד תפילה לא יכלו לעשות מאום.
השמועה פשטה. באופן מיידי בהר מירון כולו, עצבות והרגשת מועקה חדה תפסה את מקומה של השמחה. השירה פסקה, הריקודים קפאו, ובכי האימהות חדר לכל לב.
ועוד לפני שהספיקו להתאושש מן ההלם שאחז בהם ממותו הפתאומי של הילד, שדקות לפני כן היה נראה בריא, התפתחות נוספת הכתה בקהל. שוטרי המנדט הבריטי החליטו פתאום לשמור על סדר, ובלי כל אזהרה, נעלו את שערי החצר המובילה אל תוך הציון. טענתם הייתה שהם חייבים לנקוט באמצעי זהירות, כי מי יודע, אולי מדובר במחלה מדבקת מאוד, לכן הם חייבים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את התפשטותה.
המהומה פשטה. משפחות רבות נותרו מאחורי השערים הנעולים. ילדים קטנים נשארו בחוץ ואילו הוריהם בפנים, וכן להיפך. לשוטרים הבריטים, כך היה נראה, לא היה אכפת כל כך, אוזניהם נאטמו לכל פנייה ותחנונים מצד המתפללים.
ובפנים, היהודים ההמומים נדחפו פנימה, עד למצבת ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, והחלו להתפלל בלב כואב ושבור.
לפתע, הקהל כאילו נחצה לשניים, כמו בקריעת ים סוף, ושביל ברור נגלה. האמא המתאבלת פסעה בו בהליכה נחושה עד שהגיעה לציונו של רבי שמעון בר יוחאי, כשהיא נושאת בידיה את בנה המת.
המראה הזה היה בו מספיק כדי לשבור את הלב עוד יותר. היו כאלה שרק התבוננו, והיו גם אלה שבכו, ואחרים הנידו ראשם כאות הבנה. האם ניגשה אל ציונו של רבי שמעון, הניחה את בנה על הרצפה, ומבלי להתייחס לסובבים אותה, כשקולה רועד ודמעות זולגות מעיניה, אמרה: "אוי! רבונו של עולם, באתי אל הצדיק! אני, אמתך הנאמנה. רק אתה יודע שהבאתי את בני לכאן אחרי נדר שנדרתי כאן, לפני ארבע שנים, בטרם זכיתי להיות לאם. אמש, הגענו לכאן, בני ואני, מלאים בשמחה, שרנו, רקדנו והודינו. והילד זכה לתספורת הראשונה - לפיאות. ועכשיו, אוי לי, איך אחזור הביתה בלי הבן שלי, בבת עיני, שכה חיכיתי לו? !"
שקט אפף את הכל, כולם היו רתוקים לשמוע את מילותיה התמימות והאמיתיות של האם שיצאו מלב קרוע וכואב.
האם הפסיקה לבכות. היא הזדקפה, נשמה נשימה עמוקה, ובקול ברור ונחוש אמרה: "רבי שמעון! הנחתי את בני על הרצפה לידך, כשהוא מת. אנא ממך, אל תאכזב אותי. החזר את בני חי ובריא כמו שהגענו לכאן. 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' - וגם שמו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. כולם יודעים שאתה צדיק, ותפילות על ציונך לא שבות ריקם. אנא, החזר לי את בני!"
היא סיימה לדבר, הסתובבה ויצאה. כל הנוכחים יצאו יחד איתה וסגרו את הדלת, כשהם משאירים את הילד המת מאחור, אצל רבי שמעון.
דקות ספורות עברו, ומבפנים, מאחורי הדלתות, קול חלש נשמע: "אמא, מים. אני צמא".
כולם עמדו רועדים, עם רגשות מעורבים בפחד והתרגשות, מאמינים ולא מבינים למה שהם שומעים ורואים, המומים וגם שמחים, עדים לנס של תחיית המתים. האם פתחה את הדלת רצה אל בנה השקתה אותו, וחיבקה אותו. לקול קריאת הקהל "ברוך מחייה המתים".
הבריטים הנבוכים פתחו מהר את השערים. היהודים שהמתינו בחוץ חסרי סבלנות זרמו פנימה כמו נהר. וכששמעו על הנס שקרה ממש באותם רגעים, השמחה וההודיה הכפילה את עצמה שבעתיים.
שירת "בר יוחאי" התחדשה הפעם ביתר שאת ועוז, מתוך שמחה אמיתית עילאית, שירה שנשמעה למרחקים, וללא ספק בקעה את כל הרקיעים!
״בר יוחאי, נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך. . . ״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה