התו החסר- החשיבות של כל יהודי

התו החסר – איתמר מאיר (שלום לעם):

אנריך שטיינגרט ירד מהבמה בעיניים עצומות כשהוא עושה את דרכו עם המקל לעבר מדרגות הבמה. מחיאות הכפיים לא הפסיקו לרגע, הקהל עמד על רגליו והריע בתשואות רמות למוסיקאי העיוור שהלחין את היצירה המוסיקלית המופלאה.

באלסקה, קיבל אנריך במה של ממש ליצירותיו המופלאות. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה כשנחשף לזוועות המוסריות שחוללו בני עמו בטבח העם היהודי, החליט המוסיקאי האוסטרי – גרמני, לנתק את עצמו מהגאווה הגרמנית שליוותה אותו, ועבר לארצות הברית. שם התפרסם כמוסיקאי מבריק ומחונן. במשך השנים הלחין אנריך יצירות שזכו לתהודה רבה, עד שנחשב לאחד מטובי היוצרים המוסיקליים בעולם.

בעודו רוכב על גלי ההצלחה, פנה אליו עיתונאי מקומי, וביקש ממנו שיתוף פעולה לצורך כתבת תחקיר מעמיקה שהוא מבקש לכתוב אודותיו. המוזיקאי הסכים בחפץ לב, והעיתונאי ביקש להתלוות אליו לתקופה מסוימת, כדי להרגיש את הדקויות שבמקצוע ההלחנה, ולהביא את הסיפור בצורה אותנטית וקרובה למושא הכתבה.

'אני אשמח' השיב המוסיקאי העיוור. 'אני חושב שההזדמנות שלך קרובה מאד לחוות זאת מקרוב, בעוד כחודש צפויה להיערך באופרה של וינה הופעה של מקהלה פילהרמונית בסדר גודל שמעולם לא ראתה ההיסטוריה. מדובר באירוע ענק שכל המוסיקאים הגדולים לוטשים אליו את עיניהם, ורק מאתיים וחמישים ברי מזל - יזכו להופיע ולנגן בפני הקהל העצום שימלא את האולמות. במרכז הערב, ינגנו יצירה שאני הלחנתי וכתבתי, ובשל כך זכיתי להזמנה כאורח כבוד באירוע מטעם האופרה של וינה. אני מתכונן לנסוע בשל כך מוקדם לווינה ותוכל להצטרף אליי לנסיעה',

העיתונאי שמח על ההזמנה המיוחדת, וכבר הכין את עצמו לרגע שבו ייסע לווינה ביחד עם המוסיקאי המפורסם.

יומיים לפני הטיסה המיועדת התקשר אנריך לעיתונאי ואמר: 'אני מצטער, אבל מצבי הבריאותי אינו תקין. בגילי – המליצו לי רופאיי להימנע מהטיסה, ולכן לצערי לא אסע להשתתף במעמד המכובד, ולצערי אשאר בבית'.

'אז אתה מוותר על ההופעה?' שאל העיתונאי המאוכזב, 'אני לא מוותר עליה לגמרי. . .' השיב אנריך. 'כמובן אני מתכוון להקשיב לה דרך הרדיו. . .'

'אני יכול להגיע?' שאל העיתונאי, ואנריך הזמין אותו בשמחה.

למחרת בבוקר הגיע העיתונאי לביתו של אנריך, כשמכשיר הקלטה משוכלל בידו האחת ובלוק כתיבה עם שני עטים בידו השנייה. הוא הבחין שאנריך פוסע ברחבי הבית, כמעט בריקוד. ההופעה עמדה להתחיל ואנריך התיישב צמוד למקלט הרדיו, כשבירכתי החדר יושב העיתונאי, צופה בו ומשתאה למראה פניו המרוכזות בכל צליל שנשמע. ניכר היה על אנריך, שלבו פועם על פי קצב הלמות התופים שבתזמורת. האושר על פניו שידר כי הוא חי את המוסיקה בכל נימי נפשו והיא חלק בלתי נפרד מחייו.

במשך כשלוש שעות ישב אנריך צמוד למקלט הרדיו, אפילו העיתונאי החל להשתעמם, והוא המתין למוצא פיו של אנריך בציפייה, אבל אנריך כיבה את הרדיו והפטיר באכזבה עמוקה: 'אחד מחמש עשרה הכנרים שהיו אמורים לנגן באירוע, היה חסר. באירוע השתתפו רק ארבעה עשר כנרים, ההופעה הזאת מהווה עבורי אכזבה קשה. מזל שלא טרחתי לנסוע עד אירופה למענה. . .'

העיתונאי נדהם: מבין מאתיים וחמישים כלי נגינה שהשתתפו באירוע, היה חסר כלי אחד וזה מה שמפריע לו? מי שם לב לזה בכלל? 'אולי הוא סתם ממציא את זה ולא היה חסר שום דבר. הרי לא ראינו את ההופעה כי הוא עיוור, אלא רק שמענו אותה דרך הרדיו' חשב העיתונאי לעצמו: 'הרי לא ייתכן שמוזיקאי אחד, מוכשר ככל שיהיה, יצליח לשים לב לחסרונו של כינור אחד בתוך הרמוניית הצלילים המופלאה הזאת'. ערכו של המוזיקאי ירד בעיניו באחת. הוא היה בטוח שאנריך - במקום להודות על כך שהוא נהנה מההופעה, היה חייב למצוא איזשהו חיסרון קטן, אולי אפילו דמיוני, ולהיתלות בו כדי לבקר את האירוע כולו. . .

'אבל אולי בכל זאת יש משהו בדבריו של המוסיקאי?' אמר לעצמו העיתונאי, במחשבה שנייה.

הוא ביצע בירור קצר, והשיג את מספר הטלפון של מפיק האופרה של וינה. למחרת היום התקשר אליו וביקש לדעת האם היה חסר כנר אחד בהופעה. . .

'לא נראה לי הגיוני' השיב המפיק. 'אתה יודע כמה כנרים עמדו בתור כדי שנסכים לקבל אותם לנגן באירוע? לא ייתכן שאדם שהתאמץ כל כך כדי להתקבל ולנגן בתזמורת, החמיץ בסופו של דבר את האירוע!'

העיתונאי ביקש ממנו לבדוק בכל זאת, ואכן התברר לתדהמתם של השניים כי אחד הכנרים היה חסר. למחרת בבוקר, הגיע העיתונאי בהתרגשות לביתו של אנריך ובפיו השאלה המתבקשת: 'כיצד הצלחת לזהות את חסרונו של כינור אחד, בתוך תזמורת כה גדולה של מאתיים וחמישים נגנים?'

ואנריך השיב: 'שום אדם בעולם, לא יכול היה להרגיש בחסרונו של הכינור החמש עשרה, אך אני, מכיוון שכתבתי את היצירה הזאת, שמתי לב לכך. התווים הספציפיים שהכנר החמש עשרה היה אמור לנגן, לא נשמעו בתוך כל היצירה הזאת. הם היו חסרים לי - אם הכנסתי אותם לתוך היצירה כשכתבתי אותה, הייתה לי לכך סיבה. התווים הללו, הביאו את היצירה המופלאה הזאת לכדי שלמות. החיסרון שלהם באירוע עצמו פגע בשלימות היצירה. . . .'