במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול שהיה לו כלב ששמר על ביתו בנאמנות, ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, בידעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.
פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו הקטן בביתו יחד עם הכלב.
בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה. ניגש למיטתו של הילד — ולא מצאו.
והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב ועל פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד את ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.
הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.
כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם מצא פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.
לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה