בספר ‘להגיד – חומש המגידים’ הביא מעשה נורא, שסיפר המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ”ל.
אני מכרח לספר לכם ספור, פתח רבי שלום שבדרון את דרשתו. ואקדים שהעובדה אמתית ושמעתיה מפי אדם גדול מאד. עובדה נוראה וגם נפלאה.
אותו אדם גדול היה בחור צעיר, תושב העירה סטוצ’ין, בימי מלחמת העולם הראשונה. הרוסים גיסו אותו לצבא במלחמתם נגד הגרמנים. הם שלחו אותו עם קבוצת בחורים לחזית, לא
הרחק מהעירה. בימים ההם היו החילים מתחפרים בתעלות, ראשי החילים מבצבצים מעל הקרקע, מכסים בשקי חול, ומבין השקים היו יורים ברובים או במכונות יריה וכדומה.
אותו בחור עמד בתעלה ולידו חיל יהודי נוסף, לא צעיר, יהודי בשנות הארבעים לחייו. כדורי מות עפו מכל צד. אלפי כדורי אויב שרקו ללא הרף, ושכנו זה, בן הארבעים, נפגע מהאש
ונפל. כאשר נפל שדוד, בקש החיל מהבחור שלצדו שיביאו לקבר ישראל. ואכן, הוא הבטיח לו זאת ברגשי קדש.
לאחר כרבע שעה נפטר החיל הפצוע. חלפו שעות ארכות. הקרב המשיך – וההפוגה לא נראתה באפק. הבחור החל לחשש להבטחתו. הוא הרהר לעצמו: ‘אם
היתה שעת הפוגה, עוד היתה לי אפשרות להביאו לבית העלמין בסטוצ’ין, הקרובה יחסית, אבל ההפוגה רחוקה והתותחים יורים… מה אעשה? ’, הרהר נוגות.
ברגע מסוים, בסערת הקרב וסכנת המות, אזר עז בנפשו השבורה ובא לכלל החלטה נחושה: הבטחתי ליהודי – אקים את דברי. אביא את המת לקבר ישראל, ויהי מה.
כיון שהיה בחור גבור בגופו, קם והתרומם על רגליו, נטל את המת בבת-אחת הגביהו על כתפיו. הרים את רגליו ויצא מן התעלה. תחת כפת השמים, למול אור השמש, בעצומו
של הקרב, החל לרוץ לכוון העירה, והנפטר על כתפיו.
הבחור ספר לי, כי בדרכו חלף בין מחנות של קוזקים. מי שלא מכיר את המושג, אינו יכול לתאר את גדל הסכנה שבמפגש אתם. אך משום-מה, הם לא ראו אותו. וכך צעד עם המת – כרואה ואינו נראה – “עוסק במצוה”.
הוא צעד בזריזות וברצף, שלשה קילומטרים במסירות נפש, עד הכניסה לעיר. שם פגש אחד מאנשי ‘חברא קדישא’ ומסר את הנפטר לידיו. כשסים מצותו, תכף ומיד שב לדרכו, רץ בחזרה את כל הדרך. וגם עתה לא ראו אותו, ברוך השם, עד שהגיע ונכנס לחפירה ושב למקומו כאלו לא התרחש דבר (הקצינים הרוסים שפקדו עליו לא העזו להסתובב בין החיים למתים, רק בלילה עברו בין החילים וחלקו מעט מזונות, לכן לא הבחינו בהעדרו).
בסופו של דבר, נצחו הרוסים השליטים על סטוצ’ין והעיר נכבשה על-ידי הגרמנים. הבחור הצדיק הזה קבל אשור לשוב לעירה. חלפו ימים מעטים. הגרמנים הכובשים חפשו אחריו וגיסו אותו לשרותם. לאיזה תפקיד? שומר הבהמות. ויהי היום, בקר אחד ברעותו ברחבי השדות הענקיים בקרבת העיר, נקלע שנית לעסק עם עניני מתים: באופק נשמע קול יריה, והוא הצליח להבחין מרחוק בחיל הנופל תחתיו. הוא לא ראה אדם נוסף בקרבת מקום, לכן הבין כי החיל יצא לשדה ואבד את עצמו לדעת. באותו הרגע קם והחל לרוץ לעברו, לנסות ולהציל את חייו. הבהמות לא היו במחשבותיו, אלא הצלתו של האיש במסירות נפש. כאשר הגיע אליו, הבחין לשמחתו שהוא עדין חי ונושם. פשט את כתנתו, קרע אותה והחל במלאכת חבישה וסתימת עורקים כדי להשאירו בחיים. אך לא עלה בידו. לאחר דקות ארכות, מת החיל. בעודו מתעסק בנסיונות הצלה אחרונים, הגיעו חילים וראו על הקרקע חיל הרוג ולידו בחור נוסף. מהרו להקיף אותם, וכפתו את הבחור (הצדיק, בעל המעשה) בהבנה מחלטת שהוא ירה בהרוג למות… לקחו אותו לכלא צבאי. כעבר שעות אחדות, הביאו אותו לבית משפט צבאי ובשפוט קצר גזרו את דינו למות.
לפני גזר הדין נתנו לו זכות דבור להגנה. כמובן, הוא התחנן על נפשו, כי “אדרבה, רק בקשתי להצילו. איני מכירו ומעולם לא היתה לי מריבה עמו. רק ראיתי מישהו נופל וחשתי להצלתו”. תחנוניו היו כקול קורא במדבר. לעמתו, הניח התובע מטעם הצבא על שלחן בית המשפט שמונה עשרה ראיות לכאורה לכך שהוא כן הרג אותו (כך ממש ספר לי). אתם יודעים כי ‘עורך דין’ יכול לעשות מיום לילה ומלילה יום… בקצור, גזרו עליו דין מות.
הענש נועד למחרת בשעה שתים עשרה. אז יעמידוהו לפני כתת חילים להריגה. כך מתנהלים הענינים בשעת מלחמה, רחמנא לצלן. בעשרים וארבע השעות שנותרו לו הטילו אותו כשק עצמות לתוך צינוק. באמצע הלילה הוא עמד משתומם, כי נראה לו, בהקיץ או בנמנום, היהודי מהספור הקודם. אותו חיל שהביאו לקבר ישראל כחודשים טרם המעשה. האיש שאל אותו: “למה אתה נפחד כל כך? אל תפחד ואל תחשש, כי בזכות זה שטרחת והבאת אותי לקבר ישראל – תנצל! ואפלו תעמד בשערי מות, לא יהרגוך”. ונעלם!
‘האם זה דמיון או לא? ’ – לא היה לו זמן רב וכח לחשב. כך ראה ושמע, ודיו בכך.
לקראת השעה שתים עשרה הוציאו אותו, סחבו אותו מהצינוק, כסו את עיניו והובילוהו כברת דרך לעבר שדה פתוח סמוך לסטוצ’ין. העמידוהו ליד קיר מול כתת חילים. כאשר מחוגי השעון הצביעו על שתים עשרה בדיוק, צעק הקצין: ”אחת”. שתק שניה וצרח: “שתים”. עוד לא הספיק להכריז: “שלש”, ומרחוק הגיח ובא חיל דוהר על סוס בצעקות רמות, כשהוא מנופף במטפחת שבידו, שימתינו! ! !
המתינו לבואו חצי דקה, וכאשר התקרב, נפנף בידו בפסת ניר באמרו: “לפני שעה קלה, כאשר קברנו את החיל, מצאנו בכיסו מכתב פרדה מבני משפחתו. במכתב כתב שהוא מאבד את נפשו לדעת. הנה הניר”…
כמובן, הסירו את המטפחת מעל פני הבחור והניחוהו לנפשו.
ובאופק, אי-שם מול כתת יורים בפאתי סטוצ’ין, כאלו התחלף קול הירי הרצחני בקול העם היהודי. קולם הנצחי של בחורי ישראל, שומרי מצוות במסירות נפש.
הנה לכם – מסים ר’ שלום את סיפורו – “והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ”.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה