ר' משה המוזג – כך כנו את ר' משה היהודי הישר והתמים, לר' משה היה בית מרזח בכפר אחד על פרשת דרכים. האיש משה צדיק היה בכל דרכיו. מקפיד על קיום מצוה קלה כבחמורה בגיל וברעדה, ומחפש כל ימיו מצוות, שבני אדם אינם מיחסים להם חשיבות. בין המצוות עליהן הקפיד במיוחד היתה מצות סעודת מלוה מלכה. לסעודה זו לא הסתפק בתבשילים שנשארו משבת, אלא הקפיד בכל מוצאי שבת לבשל מאכלים מיוחדים לשם הדור מצוה זו.
במוצאי שבת אחת נגש ר' משה להכנת תבשילי סעודת מלוה מלכה והנה השתומם לראות, כי שכח להכין עצים להסקת התנור. ליל חורף קר וסוער היה הלילה ההוא, האדמה היתה מכוסה בשלג, ואי אפשר היה לצאת ולחטוב עצים, ובלעדיהם אי אפשר היה לבשל את המאכלים אשר הכין עוד ביום שישי לכבוד סעודת מלוה מלכה. בלב דואג ומצר הסתכל ר' משה מבעד לחלון שאדי כפור כסוהו כמעט כליל ובפיו תפילה לבורא עולם, שימציא לו עצים להסקה. לפתע הבחין בצלב עץ ניצב על פרשת הדרכים ליד ביתו. בלא היסוס קם ויצא וגרזן בידו. הסתכל כה וכה, וכשלא ראה איש בקרבתו נגש אל הצלב כרת אותו ממקומו והביאו אל דיר העצים שבחצרו. שם בקע את העצים והסיק בהם את התנור. מכיון שלא היה זקוק לכל העצים, השאיר חלק מהם בתוך הדיר.
בלב שמח אכל מן התבשילים, שר זמירות, ברך את ה' כמנהגו בכל שבוע ולא חש כלל בצרה הגדולה אשר הביא על עצמו.
בבוקר הבחינו הגויים בצלב שנשחת וחמתם בערה בהם עד מאוד. מכיון שר' משה גר סמוך לו, הלכו אליו ושאלוהו היכן הצלב. "וכי שומר הצלב שלכם אנוכי?" ענה ר' משה וחרדה מתגנבת לקולו. מכיון שהכירוהו כיהודי ישר, הניחוהו הערלים ויצאו לבקש את האיש, שהעז לעשות את המעשה הנפשע בעיניהם. כל היום סבבו בין בתי הכפר, הציצו לכל מקום, בדקו וחקרו ולא מצאו דבר. לפנות ערב שבו לביתו של ר' משה והתחילו לחפש אצלו. לא עבר זמן רב ושיירי הצלב התגלו בתוך דיר העצים. בראותם את אשר עשה היהודי עלתה בהם חמתם עד להשחית, באכזריות נוראה התנפלו עליו ועל בני ביתו, הכום במכות נמרצות, הרסו את כל אשר בביתו ולבסוף אסרו את ר' משה באזיקים והביאוהו לפני הבישוף לדון את דינו.
הערלים העידו לפני הבישוף, שהיה שונא ישראל מובהק, על המציאה אשר מצאו בביתו של ר' משה ועל מסקנתם כי הוא ולא אחר השחית את הצלב. ר' משה עמד כל אותה עת בחיל ורעדה ולא הוציא הגה מפיו. משכילו הערלים את דברי השטנה שלהם, פנה הבישוף אל היהודי ואמר לו: "חטא גדול חטאת. חטא אשר לא יכופר. אולם נכון אני לעשות עמך חסד אשר לא יעשה. אם תסכים להמיר את דתך, לא תענש ותשוב אל ביתך בשלום, ואם לא תקבל עצה זו אצוה לקרוע את גופך לקרעים כמו שעשית לצלב הקדוש לנו".
בגבורה בלתי מתוארת קבל עליו ר' משה את גזר הדין הנורא. בדממה ובעוז צעד אל הגרדום והומת על ידי ערלים שעלזו לראות את היהודי המוציא נשמתו ביסורים.
מותו של היהודי התמים הכה בתדהמה וצער את כל יהודי הסביבה. איך קרה לו לצדיק אסון גדול זה? שאלו איש את רעהו, הלא מקרא מפורש הוא: "לא יאונה לצדיק כל אוון" (משלי י״ב כ״א) ואיך זה נגזר מוות על יהודי תמים וצדיק כר' משה? גם רב העיר שהיה מקובל גדול והכיר את ר' משה לא מצא מנוחה לנפשו. צער רב הצטער כאשר שמע מה קרה לו. כל הענין היה קשה ובלתי מובן. כיצד זה יענש כה קשות יהודי אשר סיכן את נפשו בשביל הדור מצות סעודת מלוה מלכה, חשב הרב ללא הרף ולא מצא תשובה. משלא הרפו ממנו מחשבותיו, עשה שאלת חלום כמנהג המקובלים באותם ימים. בלילה הופיע ר' משה בחלומו ואמר לו: "אל נא יצטער כבודו על המיתה המשונה שלי, דע לך שנשמתי היתה נשמת מנשה בן חזקיה מלך יהודה אשר העמיד צלם בהיכל. ובכך השחתתי את הצלם, את הצלב, עקרתיו ממקומו, ושרפתיו באש, קבלה נשמתי את תיקונה ובאה אל מקומה."
נפעם ונרגש הקיץ הרב. למחרת צוה לחקוק על מצבת האבן שעל קברו של ר' משה את המילים: "פה נטמן משה המכונה מנשה".
(תשואות חן ח״א)
מעשה נורא ומופלא ספר הרב הצדיק ר' בונם מפשיסחא, שהיה בימיו של הרב הצדיק ר' שמעלקע מנקלשבורג, וכך ספר:
לאחר פטירתו של רב העיר נקלשבורג, התאספו ראשי הקהל לבחור להם רב אחר, שעטרת הרבנות תהא הולמת אותו. שמעו של הרב ר' שמעלקע, תלמידו של הרבי ממעזריטש הגיע לאזניהם והם הזמינוהו לשבות בעירם כדי לתהות על קנקנו. ביום החמישי בשבת הכריזו בכל בתי הכנסת שבעיר על בואו של הרב הגאון, והזמינו את כל הקהל לבוא ולשמוע אותו דורש בהלכה ובאגדה בשבת קודש. גם מודעות ובהם מראה מקומות וראשי פרקים של הדרשה הכינו כדי לעקוב בעיון אחרי הנאמר מפי הרב האורח. בשבת, לאחר התפילה עמד הרב ר' שמעלקע והפליא את השומעים בדרשתו. הלמדנים שבין הנאספים לא הסתפקו בשמיעה אלא גם נכנסו לתוך דברי הרב בהערות וברמזים וניסו לסתור את דבריו, אולם הרב השכיל לדחות ולתרץ את כל הקושיות בחריפות, עד שכל הנסתר התגלה לפני כולם ואף אלו שפקפקו בכושרו הודו שאין רב מוצלח ממנו לעמוד בראש עדתם. כעבור זמן קצר התקבל ר' שמעלקע בכבוד גדול בעיר, הכתירוהו לישב על כס הרבנות בעיר נקלשבורג, והוא נהל את עדתו ביד רמה. ביום היה עוסק בעניני צבור ובלילה היה יושב ועוסק בתורה.
יהודי זקן, איש תמים וירא אלוקים היה שמש בית הכנסת שבו התפלל הרב. לפי מנהג שהיה נהוג בעיר מדורי דורות היה השמש קם בכל לילה אחר חצות, והלך מבית לבית להעיר את האנשים לעבודת הבורא. בעברו ליד בית הרב היה נכנס לפעמים לבית, לשתות כוס חמין ולנוח מעט. והנה באחד הלילות, כשנכנס אל ביתו של הרב מצאו יושב ולומד ולידו איש אחד אזור עור במותניו. השמש לא הכיר את האיש וחשב כי אורח הוא, אך משראה אותו גם בלילה שלאחר מכן, העיז ושאל את הרב מי האיש. "אליהו הנביא הוא" השיב הרב. השמש שמע את הדבר ולא אמר מאומה. את הסוד המופלא שמר בליבו, פעמים רבות הוסיף לראות את האורח אצל הרב, הסתכל בו מרחוק ושתק. לימים לא ראהו עוד, אך הוא לא שאל את הרב לאן נעלם וברבות הימים נשכח הדבר מליבו.
יום אחד אחר השמש לקום, והגיע לפנות בוקר אל הרב והנה ראהו קם ממקומו והולך, שני נרות דולקים בידיו, ושני אנשים לידו. מימינו עמד האיש אשר ראהו בפעמים הקודמות ומשמאלו עמד אדם בעל קומה לבוש בגדי מלכות וכתר זהב על ראשו. שלושתם התקרבו אל הפתח אשר נפתח לפניהם מאליו ויצאו החוצה. בראשונה יצא האיש שהכתר על ראשו, אחריו האיש שאזור עור חגור למתניו ולבסוף יצא הרב. פסיעות אחדות לוה הרב את שני האורחים ואחר כך עמד והביט אחריהם עד שנעלמו מעיניו.
כשחזר הרב אל ביתו, שאל השמש את הרב בפליאה, מי היה האיש הנוסף. "מכיון שראית אותו, סימן שראוי אתה לכך" – אמר הרב והוסיף – "דע לך שהאיש הוא מנשה בן חזקיהו מלך יהודה והוא בא אלי להורות לי כיצד לפסוק בענין אחד שהובא לפני להכרעה לפני מספר ימים".
בעיר אחת, הוסיף הרב וספר לשמש הזקן, גר איש חסיד שהחמיר על עצמו בקיום הלאו של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה "(שמות כ' ד'). מכיון שדקדק לא רק לא לעשותם אלא אף לא לראותם, יצא בלילה ברחובות העיר שבר ונפץ את כל הפסלים אשר נקרו בדרכו. למזלו הרע נתפס על ידי השלטונות והם גזרו עליו מוות בתליה. לעיני המונים נתלה האיש בהשאירו אשה אלמנה ויתומים רכים. בדרך נס נצלו יהודי אותה עיר מאסון גדול, שכן חשדו בהם כי הם שהסיתו את החסיד לעשות את אשר עשה. רק בחסדי ה' הצליחו על ידי שוחד רב להשקיט את כעסם של הגויים עליהם.
גורל האלמנה והיתומים נתון היה בידי חברה קדושה שהיתה בעיר, חברה שדאגה לאלמנות שבעליהן מתו עניים ולא השאיר כסף או נכסים עבורן. משפנתה אליהם אשתו של החסיד בבקשת עזרה ותמיכה סרבו לתמוך בה. תבעה אותם האשה לדין תורה. באו אנשי החברה לפני בית הדין והשיבו לה, כי לפי תקנות החברה משנים קודמות, אין לתת תמיכה לאלמנות שבעליהן אבדו עצמן לדעת, אלא רק לאלו שמתו בדרך כל הארץ. אותו חסיד, אבד עצמו לדעת, שכן ידע ללא ספק מה יהא דינו אם יתפס בשעת מעשה. מכיון שבית הדין באותה עיר לא ידע להכריע בענין שלחו אלי את השאלה ובקשו ממני שאפסוק. ישבתי עם בית דיני ולאחר דיון ראינו שיש מן הצדק בטענות שני הצדדים. אי לכך דחיתי את פסק הדין עד שאתיישב בדבר ועדיין לא השבתי תשובה" – המשיך הרב וספר לשמש – " והנה בא אלי הלילה האיש הזה שראית. מלך יהודה היה והוא גילה לי זה עתה כי באותו חסיד היתה מגולגלת נשמתו שלו. הוא ספר לי כי נתגלגל בעולם הזה פעמים רבות ותיקון לא היה לו עד אשר נתגלגל באותו חסיד שהלך ושבר את הפסלים במסירות נפש ממש ובכך תקן את אשר עוות לפני שנים רבות בהעמידו צלם בהיכל ה', ועל ידי זה זכתה נשמתו לתיקון, ומאחר ששמע, שרוצים לדון את החסיד כאיש אשר אבד את עצמו לדעת, בא אלי להגיד לי שהאיש מסר את נפשו על קידוש ה' וזכותה של האלמנה לדרוש את התמיכה".
הרב לא גילה לשמש כיצד יש בדעתו לפסוק בענין. השמש כדרכו לא שאל דבר, ומכיון שכבר האיר היום, מהר והלך לדרכו. עברו ימים והנה החלו יהודי העיר נקלשבורג לרנן אחר רבם הצדיק שאינו נוהג כדת וכדין. וכדרך האנשים הרוצים לראות מומים באחרים, מצאו גם הם, וטענו שהרב לא מדקדק בזמן התפילה, ומאחר בתפילת שחרית עד זמן מנחה גדולה. משגדל הרינון ורבו לוחשי הלחישות החליטו ראשי הקהל לפטר את הרב ממשרתו. קראו לשמש הזקן וציוו עליו ללכת אל הרב ולהודיע לו בפקודת ראשיה הקהל שאין רוצים בו עוד כרב בעירם. "מדוע עושים אתם כך לרב קדוש?" התקומם השמש התמים. "אין זה ענינך" – השיבו לו בפסקנות – "שמש אתה ועליך מוטל לעשות כל מה שאנו פרנסי העיר מצווים עליך". אז עמד השמש וצעק צעקה גדולה: "חושדים אתם בכשר, יכול אני להעיד בנפשכם כי איש צדיק וישר, איש קדוש הוא הרב שלנו ואין ספק שנימוק יש לו לכל דרך ומנהג שלו ואל לנו להרהר אחריו". "על סמך מה טוען אתה כך?" שאלוהו בתמיהה, " הוכחה רבתי בידי" – השיב השמש – "אמרתי להסתיר את הדברים בליבי, שכן, בטוח אני שהרב אינו רוצה בפרסומם, אך עתה אין לי ברירה אלא לספר לכם את מה שראיתי במו עיני".
כאשר כילה השמש לספר את אשר ראה ושמע בבית הרב נסתתמו טענותיהם של הפרנסים והם חזרו בהם מהחלטתם. מאז כבדו את הרב והעריצוהו ללא סיג עד יומו האחרון.
כאשר כילה הרב הקדוש מפשיסחא את ספורו הוסיף ואמר: לא את גדולתו וקדושתו של הרבי ר' שמעלקא באתי לספר לכם. הוא אינו זקוק לכך. ידוע ומפורסם הוא כקדוש. אלא מה? באתי להגיד בפניכם את שבחו של אותו שמש תמים. להראות לכם עד היכן הגיע תמימותו וענתנותו של האיש אשר זכה לגלוי אליהו בכל לילה ולא היה מתפאר בכך אלא רק מהלל ומשבח את הרב שזכה לגלוי אליהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה