משה רבינו:
(שמות ב, יא): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ופירש״י: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם", ומובא במדרש (שמות רבה א, כז): שהיה כ״כ כואב את כאבם עד שכשהיה רואה בסבלותם בוכה לה' ואומר: "חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם". . .
שראה משה משוי גדול על אדם קטן, ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו [הכוונה דרגתו המלכותית] והולך ומיישב להם סבלותיהם, ועושה כאילו ומסייע לפרעה, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד, אמר הקב״ה: אתה הנחת עסקיך והלך לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הה״ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקב״ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך ויקרא אליו מתוך הסנה.
על יוסף הצדיק הכתוב אומר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" ("מקץ" מ״א, נ′) וכתב בעה״ט: "וליוסף" כ′ במסורה. "וליוסף יולד. . ." וכן: "וליוסף אמר מבורכת ה′ ארצו". כדאמרינן: כל המשתף עצמו עם הציבור בצרתם זוכה ורואה בנחת הציבור. ע״כ. והכוונה למה שפרש״י: שיוסף לא שמש מטתו בשנות הרעב, אע״פ שלא היה חזר כלום בחצר המלך.
וכן רואים בגדעון שנבחר להיות מושיעם של ישראל הודות לתכונה זו: הכתוב אומר (שופטים ו, יא): "ויבוא מלאך ה'. . וגדעון בנו חובט הטוב בגת, להניע מפני מדין". ופרש רש״י: אביו היה חובטם וגדעון אל אבא, אתה זקן, אם יבואו מדין לא תוכל לנוס ולהסתתר. לך! אני אחבוט! ע״ש! ומיד אח״כ מעיד הכתוב: "וירא אלא מלאך ה′ ויאמר אליו: "ה′ עמך גיבור החיל". הרי כיוון שהוכיח הלכה למעשה שהוא נושא בעול אביו, לסכן עצמו בשל אביו, זכה מזה להיות שופט.
וזהו משה רבינו תחילה כאב את כאב הכלל: "וירא" איש מיצרי מכה איש עברי "מאחיו" אח״כ מגלה הוא את אכפתיותו להציל עשוק מיד עושקו: "והנה שני אנשים עברים נצים" ואח״כ מגלה תוה״ק שלא רק בארצו ער הוא לתיקון עוולות – גם במדין.
יתר על כן שם הוא יוזם: " ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". (ב', י״ז).
איתא בגמרא בתענית (יא ע״א): תנו רבנן, בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת הציבור.
מובא בגמרא (כתובות ע״ז ע״ב) על רבי יהושע בן לוי, שנכנס חי לגן עדן, ומה היתה מעלתו, שהיה כורך עצמו ולומד תורה בין "בעלי ראתן" אלו סוגי מצורעין שמחלתן מדבקת, ובני אדם בורחים מהם, ואיתא בגמרא שם שיש ליזהר מלעמוד לידם מהרוח הנושבת עליהם שיכולה להזיק, וכן איתא שם שלא היו אוכלים מהביצים של אותו מבוי שהיו שם בעלי ראתן, וריב״ל היה יושב ביניהן להצר עמהן, שלא כמו בני אדם כאשר יראו מי שהוא בצער ובצרה אלא שהוא מעט מאוס במנהגיו או באכילתו מיד יברחו ממנו ולא יוכל להיות במחיצתו, רבי יהושע בן לוי – שלא נראתה קשת בימיו – בגודל צדקותו היה כורך עצמו עמהם על אף מאיסותם ועל אף סכנת השהיה במחיצתם.
מובא במדרש (מדרש רבה, ויקרא לד, יד) מעשה ברב תנחומא שגזר תענית על צבור מפני עצירת הגשמים, ולא ירדו גשמים, וביקש מהציבור שכל אחד יעשה מצוה (כלומר יתן צדקה, שכן סתם "מצוה" הכונה לצדקה), הלך אחד מהצבור לביתו נטל כיס של דינרין על מנת לחלקן לצדקה לעניים, פגש בגרושתו, וראה אותה לבושה סחבות וּמַרְאָהּ רע, אמרה לו, דע לך, מיום שגרשתני לא ראיתי יום טוב, כיון ששמע כך נתן לה המעות של צדקה, ראה אותם אדם אחד, וחשב שיש חטא ביניהם, הלך לרב תנחומא ואמר לו כך וכך ראיתי, קרא רב תנחומא לאותו אחד, ואמר לו, בני, יודע אתה שעם ישראל בצרה, ואתה הולך לגרושתך ונותן לה מעות, אמר לו: רבי, ח״ו, שום חטא לא היה בינינו, אלא כך וכך היה המעשה, כיון שאמרה לי שלא ראתה יום טוב מיום שגרשתיה וראיתיה עניה ועלובה נתתי לה המעות לצדקה ותו לא, מיד נשא רב תנחומא ידיו כלפי מעלה ואמר: רבש״ע, ומה בני אדם שבטבעם אכזרים הם, ועם כל זה מרחמים אלו על אלו, אתה הקב״ה שנקראת רחום וחנון עאכו״כ, ומיד ירדו גשמים.
רבי טרפון שהיה כהן, קידש שלוש מאות נשים בשנת בצורת כדי להאכילן תרומה, שהן היו ישראליות ואסורות בתרומה, ועל ידי שקידש אותן נעשו נשותיו, ואשת כהן מותרת בתרומה (רש''י קידושין עא סע''א).
בשמים הקפידו על נח שלא התפלל לפני ה' שלא יהיה מבול, ולמרות שהוכיח את בני דורו, היתה עליו תביעה, איפה התפילה? איפה נושא בעול? ולכן המבול נקרא על שם נח שנאמר (ישעיה נד, ט) ''כי מי נח זאת לי'' (זוה''ק נח סז:)
ר' חיים ויטאל מביא בשם האר״י:
גם הזהיר מורי ז״ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז״ל בענין זה, ואם איזה חבר ח״ו שעומד בצרה, או יש לו איזה חולה בביתו, או בבניו, ישתתף בצערו, ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו עמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה