"יהודי קשה יום נכנס פעם אחת לרבי ישראל אבוחצירא, ה״בבא סאלי" זצוק״ל, לתנות בפניו את צערו ולזכות בברכתו ועידודו. הוא נשתהה בחדרו שעה ארוכה, ומבעד לדלת יכלו היושבים בחדר הסמוך לשמוע היאך הוא מספר לצדיק את כל ייסוריו ומכאוביו. לבסוף, בירכו ה״בבא סאלי" ועודדו עד שיצא שמח ופניו מאירות מתוך אמונה שיוושע בע״ה. משרתו של ה״בבא סאלי" נכנס תיכף לאחר יציאתו, למסור לו את עניינו של המבקש להיכנס אחריו. משנכנס, ראה את ה״בבא סאלי" כשראשו בין כפות ידיו והוא גועה בבכייה. משהבחין הצדיק בכניסתו של המשרת, הגביה את ראשו ואמר לו: "לעיתים כה כואב אני את כאב הזולת, עד שאני מתפלל שייחתכו שתי ידי ויהיו כפרה למען יירפא יהודי מייסוריו!"
הרבי מליובאוויטש זי״ע היה נוהג מדי יום ראשון לחלק דולרים כדי שכמה שיותר יהודים יקיימו ויתעוררו למצוות הצדקה. אלפי אנשים היו עומדים בתור מדי יום ראשון, ומנצלים את שניות המפגש עם הרבי גם לבקשת ברכה או עצה. וכך, בגיל תשעים ויותר, היה עומד הרבי למשך חמש שש, ואפילו שמונה שעות, מבלי שיתיישב לנוח אפילו פעם אחת! פעם אחת, שאלה אשה מבוגרת את הרבי: "איך יכול הרבי לעמוד ברציפות כל כך הרבה זמן? אני עומדת על רגליי קרוב לשעתיים, ואני כמעט מתמוטטת"! הרבי ענה לה: "אני סופר יהלומים. וכשסופרים יהלומים לא מתעייפים. . ."
ר' מרדכי דובין היה עסקן חסידי, שעסק בחיזוק היהדות בימי המשטר הקומוניסטי הנורא. כמו יהודים רבים, אף הוא נשלח לכלא על פעילות זו, ופעם אחת סיפר על כך את הסיפור הבא: "בתקופה האחרונה למאסרי, הייתי בסמוך לעיר קויבישוב. לאחר שהסתיימה תקופת המאסר, קיבלתי את פקודת השחרור. השחרור היה קצר וענייני - נקראתי לחדר המפקדה, ושם נאמר לי: "קום ולך מכאן!". לא ציידו אותי בכסף, במזון או בביגוד, ובוודאי שלא אמרו לי היכן אוכל לשהות בתקופה הקרובה. יצאתי אפוא מן המקום והתחלתי לצעוד לעבר העיר קויבישוב הסמוכה, במטרה למצוא בה יהודים שיואילו לסייע לי. לאחר שפסעתי שעה ארוכה מאוד, הייתי עייף וגם רעב. ובנוסף לכך, בחוץ שרר קור נורא, ומאחר שלא היה לי ביגוד חורפי הולם הייתי לבוש רק בכתונת דקה של אסירים, סבלתי קשות מהקור. וכך, בשעת לילה מאוחרת, התהלכתי ברחובותיה של קויבישוב כשאני מחפש בית עם סימן יהודי בפתחו - מזוזה. כשראיתי בית כזה, דפקתי על הדלת. לאחר שנקשתי נקישות ממושכות, נפתח סדק צר בדלת שבעדו הציץ בעל הבית היהודי. הוא סקר אותי במבט חטוף, ומיד סגר בעדי את הדלת. דנתי אותו לזכות- הוא ראה מולו אדם במדי אסיר, ומי יודע איזה פושע מסתתר מאחורי גלימת האסירים הזו? . . . הייתי כל כך מותש, מורעב ועייף, עד שלא הייתי מסוגל לפצות פה ולומר משהו לטובת עצמי. באותו רגע החלטתי בחצי ייאוש-הרי בלאו הכי אין לי כוח להמשיך לצעוד, אשאר כאן ואשכב על הארץ, ומה שיהיה יהיה. וכך עשיתי. שכבתי על הארץ, וכשהתחלתי להרגיש שכוחותי עוזבים אותי, התחלתי לומר וידוי מתוך הכרה שהנה בא הסוף ל״ע. . . לפתע הבזיקה במוחי מחשבה: לגביך אתה, ניחא - זכותך לעשות כהבנתך, אבל מה יהיה על אותו יהודי, בעל הבית, שמחר בבוקר יקום וכשיצא מביתו, יראה את גופתך שרועה מול ביתו? ! האם אתה מתאר לעצמך כיצד הוא ירגיש עקב כך וכמה עוגמת נפש תהיה לו בגללך? ! המחשבה הזו הכריעה את הכף - מיד התקרבתי אל הדלת, אזרתי את שארית כוחותיי והמשכתי לדפוק שוב ושוב. לבסוף ניגש בעל הבית אל הדלת, הרביתי להפציר ולהתחנן בפניו, עד שהסכים להכניס אותי לביתו, וכך ניצלו חיי – בזכות אהבת ישראל. . ."
הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצוב זכותו תגן עלינו הקפיד, בין השאר, לקיים בכל מאודו מצוות ביקור חולים וממש לא פסח על אדם אחד בקהילתו הגדולה שלא ביקרו בשעת חליו.
פעם נכנס רבי לוי יצחק לבקר חולה אחד, שהיה נוטה למות, ומצאו מתפתל מצד אל צד בדאגה ובחוסר מנוחה.
ממה אתה מודאג בשעה זו? שאל רבי לוי יצחק את החולה שלפניו.
רבי קדוש! השיב האיש בקול רפה מחמת החולשה. הנני חש כי שעותי ספורות ולבי מלא חרדה במה אני בא לעולם האמת ומה יהא חלקי וגורלי בעולם הבא! ! !
הצדיק רבי לוי יצחק קם מכסאו, גחן אל פני החולה הנרגש וקרא: אין כל מקום לדאגה מצדך. זה עתה גמרתי בלבי לתת לך במתנה את כל חלקי בעולם הבא.
מיד עשה הצדיק קבלת קניין על מתנתו לחולה, ופני האיש נראו לפתע מאושרים ושלווים. כעבור שעה קלה עצם החולה את עיניו ושבק חיים לכל חי.
שאל אחרי כן אחד ממקורבי הצדיק את רבי לוי יצחק: רבנו, כשנכנסת לחדרו של אותו חולה, ראית בוודאי שרגעיו ספורים וכל עידוד אינו עשוי להועיל לו אלא לשעה קלה בלבד. מדוע נהגת כלפיו ברוחב לב כזה, והענקת לו את כל עולם הבא שלך?
שמע בני – השיב הצדיק מברדיצ׳ב בהתרגשות: נוח לי למסור על עןלם הבא שלי, כדי לחסוך רגע אחד של צער ודאגה מיהודי חולה! ! ! .
ערב יום-הכיפורים בעיירה ליובאוויטש. אווירה זכה אופפת את הרחובות, שבהם מתכוננים יהודים ליום הקדוש. בבית-המדרש יושב לו החסיד ר' שמואל ועוסק בתיקון הנפש, כדי להיכנס זך ונקי ליום הדין.
הדלת נפתחת, ולבית-המדרש נכנס הלך. היהודי מניח את צרורו בפינה, מחלץ את עצמותיו וצונח על אחד הספסלים. ר' שמואל הגביה את עיניו, ראה את האורח, קם והושיט ידו לשלום.
"איך מרגיש יהודי?", שאל את ההלך.
"אוי", נאנח האיש, "חושך הגלות. רק צרות באות על ראשנו. הנה, רק היום עברתי סמוך לארמונו של הפריץ הרשע לובומירסקי. פתאום שמעתי קריאה רמה: 'יהודי, עמוד!'. בתחילה נבהלתי, אך נרגעתי כשראיתי שהקורא אינו אלא משרת שביקש לקנות צעיף. בעוד המשרת מונה את מעותיו כדי לשלם לי, סיפר לפי תומו על משפחה יהודית שמושלכת זה שבוע ימים בבור- הכלא, עקב חוב שהם חייבים לפריץ, וכי אם לא ישולם החוב עד מחר, יוצאו להורג. אילו רק עמד לרשותי הסכום העצום שדרש הפריץ. . . הוא אשר אמרתי: חושך הגלות".
עיניו של החסיד התמלאו דמעות בעת שהאיש סיפר את סיפורו. הדבר נגע ללבו. כעבור רגע כבר לא היה עוד בבית-המדרש.
כלבים חורצי שיניים קיבלו את פניו בפתח ארמונו של הפריץ. הפריץ ישב סמוק פנים, זועם על חוצפתו של היהודי אשר העז להופיע בתוך ארמונו. "רוצה אני לדעת לכמה עולה סכום החוב של המשפחה האומללה", אמר החסיד.
"זה יעלה לך ביוקר", פלט הפריץ. "נוסף על סכום החוב, יהיה עליך להוסיף גם ריבית על שאיאלץ לבטל את טקס ההוצאה להורג". הסכום שנקב האדון שיתק את לבו של ר' שמואל. אך כרגע התעשת והשיב: "בעזרת ה' אצליח לגייס עוד היום את הסכום שביקשת".
הסכום היה עצום. מה עושים? מלבד זאת, ערב היום הקדוש היום, ועדיין יש לפניו הכנות רבות. הוא נשא את רגליו והחל להקיש על דלתות הבתים שנקרו בדרכו.
הסכום שהצטבר בידו היה זעום למדי. יותר משאסף כסף, אסף את סיפורי צרותיהם של אחיו היהודים.
לפתע מצא עצמו ניצב על פתח בית-המרזח. מבפנים נשמע קול צחוקם של כמה פורקי- עול, ריקים ופוחזים, אשר היום הקדוש המתקרב לא נגע ללבם. הוא החליט להיכנס פנימה. אין לו ברירה. הוא חייב להשיג מיד את הכסף.
מראה החסיד עורר את תמיהתם של משחקי הקלפים. לרגע נשתתקו הכול. על השולחן היו מונחות שלוש קופות גדושות. רבי שמואל פתח בדבריו ללא שהיות: "אני בא בעניין של פיקוח-נפש. צריך להציל משפחה ממוות. זכרו, כי יש קונה עולמו בשעה אחת".
מוחותיהם אפופי האלכוהול של יושבי בית-המרזח לא קלטו על מה בדיוק מדבר החסיד. לפתע פרץ אחד בצחוק רועם. כשנרגע קמעה אמר: "יש לי רעיון. אם תואיל לשתות עמנו מלוא הספל יין-שרף, תזכה בקופתי".
ר' שמואל הסכים. בתעצומות-נפש נטל לידיו ספל מלא משקה, בירך 'שהכול' בכוונה עצומה והריק את הספל אל קרבו, לקול צחוקם של הנוכחים. עתה היה בידו כשליש מן הסכום הדרוש.
שני המשחקים האחרים נענו גם הם לאתגר: "אם תשתה עוד שני ספלים מלאים, תזכה גם בקופותינו". הוא שתה גם את שני הספלים הבאים. עיניו אדמו וראשו היה סחרחר. זמן-מה נשען על הכותל, אוחז בחוזקה בסכום המלא.
רגליו כשלו. הוא הרגיש שלא יוכל ללכת. אך מוחו לא פסק מלצוות: "לך מהר אל הפריץ. זה עניין של פיקוח-נפש".
הפריץ לא האמין למראה עיניו. גם לבם של בני המשפחה העלובים סירב לקלוט את הנס שאירע להם. בעיניים דומעות ובמלים קטועות ביקשו להודות למצילם, אך זה לא שעה להם. מוחו היה מעורפל לחלוטין.
בית-המדרש הגדול היה מלא מפה אל פה. הכול היו נתונים בחרדה פנימית עמוקה בעת קבלת היום הקדוש. רגליו של ר' שמואל עמדו לו עד הכניסה לבית-המדרש. שם, ליד הכיור, התמוטט וצנח על אחד הספסלים.
מה היה לו לחסיד הגדול, ר' שמואל, ששרוע הוא על הספסל בערב היום הקדוש, לבוש בגדי חולין ושקוע בשינה עמוקה? - תמהו הכול תמיהה רבתי. התפילה נסתיימה, החסידים יצאו החוצה, והוא עודנו שוכב שם.
בבית-המדרש נשארו חסידים רבים, שהמשיכו בעבודת-היחיד שלהם בליל היום הקדוש. אמרו תהילים, שפכו שיח ותחנונים. באמצע הלילה פקח ר' שמואל את עיניו, וכמי שניעור מעולם אחר קם על רגליו, קרב אל הבימה, היכה עליה בידו בחוזקה והכריז בקול גדול ובנעימה של שמחת-תורה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!".
פחד אחז בנוכחים. האם נשתבשה חלילה דעתו של ר' שמואל, החסיד הגדול? ! וכבר קרב המשמש כדי להוציאו מבית-המדרש.
לפתע השתרר הס. הרבי הסב את פניו אל הקהל ואמר: "הניחו לו לר' שמואל. הוא כבר נמצא הרבה לפנינו. בעבודה העצומה שעבד היום, כבר תיקן כל מה שצריך לתקן עד שמחת-תורה!".
יוֹם לִפְנֵי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָרַבִּי הָרַיַי״צ לַמַּאֲסָר, בִּשְׁנַת תרפ״ז, בָּאוּ אֵלָיו וּבִקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה עֲבוּר יוֹלֶדֶת אֲשֶׁר יָלְדָה תְּאוֹמִים וּמַרְגִּישָׁה חֻלְשָׁה רַבָּה, וְכֵן עֲבוּר הַתְּאוֹמִים שֶׁבְּרִיאוּתָם חֲלוּשָׁה. לְאַחַר מִכֵּן נֶאֱסַר הָרַבִּי וְהָיָה בְּסַכָּנַת חַיִּים (ר״ל), כַּאֲשֶׁר הֶחְלִיפוּ לוֹ אֶת הַמַּאֲסָר לְגָלוּת – נָתְנוּ לוֹ חֻפְשָׁה לְכַמָּה שָׁעוֹת, קֹדֶם נְסִיעָתוֹ לְקוֹסְטְרָמָה – עִיר גָּלוּתוֹ. בְּשָׁעוֹת אֵלּוּ שָׁאַל אֶת מְקֹרָבָיו מַה נִשְׁמָע אֵצֶל. . . הַיּוֹלֶדֶת וְהַתְּאוֹמִים. לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בְּמַצָּב נוֹרָא וְאָיֹם, הָיָה חָקוּק בְּמֹחוֹ וּבְלִבּוֹ מַצָּבוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַנְיֵן בְּמַצָּבָם מִתּוֹךְ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָדְעָה גְּבוּלוֹת.
רַבִּי זוּשָׁא מֵאֲנִיפּוֹלִי הָיָה עָנִי מָרוּד. זוּגָתוֹ הָרַבָּנִית בִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ כֶּסֶף עֲבוּר אָרִיג לְשִׂמְלָה חֲדָשָׁה. כַּאֲשֶׁר הִפְצִירָה בּוֹ נוֹרָא וְהֵצִיקָה לוֹ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, לָוָה כֶּסֶף וְנָתַן לָהּ, בִּכְדֵי לְשַׁלְּמוֹ לַחַיָּט. שִׂמְחָה הָאִשָּׁה מְאוֹד וְר' זוּשָׁא חָזַר לְתַלְמוּדוֹ בְּשַׁלְוָה. כַּעֲבֹר שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר רָאָה ר' זוּשָׁא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִנֵּה פָּנֶיהָ עֲצוּבוֹת. וַיֹּאמֶר לָהּ ר' זוּשָׁא: "מַה לָךְ זוּגָתִי, הֲרֵי נָתַתִּי לָךְ כֶּסֶף לְשִׂמְלָה חֲדָשָׁה, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד? ! וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמַר: "בְּבוֹאִי אֶל הַחַיָּט לָקַחַת אֶת שִׂמְלָתִי, וָאֶשְׁמַע אוֹתוֹ נֶאֱנָח מִצַּעַר, וַיְסַפֵּר לִי, כִּי בִּתּוֹ עוֹמֶדֶת לְהִתְחַתֵּן וְאֵין לָהּ שִׂמְלָה וְהֶחָתָן מְאַיֵּם כִּי יְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ בְּאִם לַכַּלָּה לֹא תִּהְיֶה שִׂמְלָה חֲדָשָׁה". . . בְּשָׁמְעִי זֹאת נָתַתִּי לוֹ מִיָּד אֶת שִׂמְלָתִי הַחֲדָשָׁה עֲבוּר בִּתּוֹ, בְּאֹמְרִי לְעַצְמִי, זוּשָׁא שֶׁלִּי לֹא יְגָרְשֵׁנִי גַּם אִם אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה בָּלָה וּקְרוּעָה". . . שָׁמַע ר' זוּשָׁא אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: "אָכֵן מַעֲשֶׂה נָאֶה רַעְיָתִי. אַךְ מַה בִּדְבַר תַּשְׁלוּם לַחַיָּט עֲבוּר טִרְחָתוֹ"? !
– "מַה? אֲנִי אֲמוּרָה גַּם לְשַׁלֵּם לוֹ עֲבוּר זְמַנּוֹ, הָאֵין דַּי בִּנְתִינַת הַשִּׂמְלָה?" – תָּמְהָה הָאִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ.
– "כֵּן, כֵּן, פְּשִׁיטָא", מֵשִׁיב לָהּ ר' זוּשָׁא. "חִשְׁבִי נָא רַעְיָתִי, הַחַיָּט עָבַד בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ שָׁלֵם כְּדֵי לְהַרְוִיחַ כֶּסֶף לְמִחְיָתוֹ וּמִחְיַת בְּנֵי-בֵּיתוֹ. מַתָּנָה לְחוּד וּשְׂכַר עֲבוֹדָה לְחוּד, אִם אֵינֵךְ מְשַׁלֶּמֶת לוֹ מִיָּד – זֶהוּ גֶּזֶל"! מִהֵר ר' זוּשָׁא, לָוָה כֶּסֶף וְשָׁלַח בְּיַד אִשְׁתּוֹ לַחַיָּט עֲבוּר טִרְחָתוֹ. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה