ליאור אלפרוביץ (התפרסם בעלון 'קרוב אליך' קדושים התשע״ד)
בספרו ״הזהו אדם״, מספר המחבר פרימו לוי, על מפגש חטוף אחד בשעת בוקר עם אחד מאסירי המחנה, שבוע ימים לאחר שהגיע לאושוויץ. האיש, כך מתאר לוי, "חצי גופו ערום, עומד ומשפשף במרץ רב את צווארו ואת כתפיו״. לוי התבונן בו בהשתאות, האיש לא ניקה דבר ולמעשה רק הרטיב את עצמו. הוא שרף קלוריות חשובות וגם סיכן את עצמו בשל הקור העז. אך האיש, שטיינלאוף שמו, גער בלוי על שהוא אינו מתרחץ. הרחצה, כך הסביר לו, איננה רק פעולה טכנית. תכלית המחנה היא להפוך את האסירים לבהמות, ובהמות אינן מתקלחות. ולכן כדי לחיות צריך לשמור על הצלם, כלומר להמשיך לחשוב ולפעול כמו בן אדם. אמירתו של שטיינלאוף מתחדדת עוד יותר בהקשר של שמירת מצוות במרחב השלטון הנאצי, שעיקר מהותו הייתה הכחדת היהדות והיהודים. אולי דווקא משום כך, אפשר למצוא בתהומות האפלים ביותר שיצר השלטון הנאצי גילויים מפעימים של שמירת מצוות, המלמדים לא רק על הצורך של יהודים להמשיך בשגרת חייהם ״הנורמלית״ אלא גם על תעצומות נפש ואמונה גדולה שהתגלו דווקא אז.
כך היה כאשר באחד המשלוחים מוורשה לטרבלינקה, באלול שנת תש״ב (1942), הגיע רבי ישראל שפירא מגרודז׳יסק. משירדו מן הקרונות, פנו אליו כמה מהבאים וביקשו שיאמר דבר מה נוכח ההלם והמבוכה אליה נקלע הציבור. ״שמעו אחיי ואחיותיי עם ה׳״, פנה הרב הקשיש אל הקהל, ״לא עלינו להרהר אחר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקורבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ונעלה על המוקד, אשרינו שזכינו לכך. . . הנני מצווה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן. אדרבה, היו בשמחה ובניגון ׳אני מאמין׳, וכרבי עקיבא בשעתו תסתלקו ב׳שמע ישראל׳, ב׳אחד׳״. מציאות זו של קבלת הדין נוכח פני המוות, לא הייתה נדירה באותם הימים. ודי אם נזכיר את דבריו של ראש ישיבת ברנוביץ, רבי אלחנן בונם וסרמן, שבלכתו לשחיטה עם תלמידיו בפורט התשיעי בקובנה, קרא: ״עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבת פיגול הפוסלת את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי״.
המציאות תחת שלטון הכיבוש הנאצי הייתה קשה להחריד. כבר מיד עם פלישת הגרמנים לפולין החלו לסבול היהודים מהתעללויות וגזירות שניחתו עליהם חדשות לבקרים. כאשר החלו הגרמנים לרכז את היהודים בגטאות הורע המצב עוד יותר. מעבר להשפלה, נדרשו היהודים להתמודד עם רעב מתמיד, צפיפות נוראה, עבודות כפייה, קור ומחלות. חמור במיוחד היה המצב בגטו לודז׳, שם נשלט הגטו על ידי ראש היודנראט מרדכי חיים רומקובסקי, דמות שנויה במחלוקת, שהקפיד לקיים את כל פקודות הנאצים, ספק מתוך אמונה שבכך יינצלו תושבי הגטו מגירוש להשמדה, ספק מתוך שיגעון הגדלות שאפיין את האיש שראה עצמו כמלך הגטו. בשונה מוורשה, בה פרחה תעשיית ההברחות אל הגטו, גטו לודז׳ היה סגור בצורה כמעט הרמטית, וכל פירור מזון שנכנס היה בהתאם למכסה שהקציבו הגרמנים.
בגטו עצמו פעל בזמן ההוא ועד רבנים, שהוקם כיוזמה של רומקובסקי עצמו כמענה לצורכי דת, אך גם כאמצעי שליטה על הגורמים הדתיים בגטו. בין חבריו של הועד היו הרב נחמיה אלתר, אחיו של הרבי מגור והרב יוסף פיינער שהיה מהבולטים שברבני פולין. חברי הוועד ניסו ככל לעשות ככל שלאל ידם בכדי למצוא פתרונות הלכתיים למצוקות שהולידו החיים בגטו המסוגר. באחת הפעמים הגיע אל הגטו משלוח של חמישה טון בשר, והקצבים פנו אל ועד הרבנים בשאלה מחרידה. על אף ניסיונם הרב בטיפול בסוגי בשר שונים, הם אינם אינם מזהים את סוג הבשר שהגיע במשלוח האחרון, כך סיפרו, ועלה בהם החשש כי מדובר בבשר אדם, וכעת הם פונים אל הרבנים שיכריעו על גורל הבשר. ניתן רק לשער את הקושי עמו נתבקשו להתמודד הרבנים. מחד, הגטו המורעב משווע למזון בכלל ולבשר בפרט, והרי הקצבים עצמם לא החליטו חד משמעית שמדובר בבשר אדם. ומאידך, כיצד אפשר ליטול את הסיכון שאולי אכן מדובר בבשר שכזה. ואם כן, מהיכן הגיע הבשר הזה? לא מן הנמנע כי זהו תעלול מרושע מבית היוצר הנאצי, להאכיל את בני ישראל בבשר אחיהם ואחיותיהם. ואם יופץ הדבר ברבים, לאיזו מערבולת יקלע הציבור בגטו? מי יכול לשער את תגובת האמהות הרחמניות שיחשדו שאכלו את בשר ילדיהן? ! הרבנים החליטו להורות לקצבים לקבור את הבשר בסמוך לחומת בית הקברות היהודי בעיר.
אחד האתגרים הבולטים שעמדו בפני היהודים בגטאות ובמחנות הריכוז, העבודה וההשמדה, היה השמירה על לימוד התורה ועל התפילות במניין. סכנה רבה הייתה כרוכה בעצם החזקת ספר תורה או חפץ קודש אחר כגון שופר או תפילין. עם זאת, עדויות רבות חושפות את מסירות הנפש של רבים מבני ובנות ישראל שביקשו להמשיך ולקיים את מצוות התורה. כך למשל, בגטו קרקוב התקיימו מניינים לרוב בבתי כנסת מחתרתיים. יהודים חרפו נפשם ללכת לבתי הכנסת הללו, כאשר לעתים מזומנות ניכר הדבר על גופם החבול או על פניהם שותתות הדם מזקנים שנתלשו בפראות על ידי הקלגסים שתפסו אותם בשעה שצעדו מביתם לתפילה. גם לאחר האקציות הגדולות המשיכו להתקיים בוורשה ישיבות מחתרתיות בבונקרים תת קרקעיים ובמקומות מסתור, בהן למדו אברכים תורה. כשחוסל הגטו באפריל 1943, נחשפה ישיבה של חסידי גור שלא ראו אור שמש כמה חודשים וכל הזמן היו עסוקים בלימוד.
אחד הקשיים הגדולים בשמירת המצוות במחנות התגלע בעצם זיהוי ימי המועדים. ללא לוחות שנה מסודרים ולעתים רק מפי השמועה ידעו היהודים כי החגים מתקרבים. במחנה המוות בירקנאו, שתי אחיות, נערות צעירות שהגיעו מהונגריה ועסקו בניקוי שבילי המחנה, שמעו מאחד האסירים היהודים ששבו מהעבודה, כי על פי חישוביהם, מחר יהיה יום הכיפורים, והן קבלו על עצמן לצום. לעת ערב, כשגופן תשוש, עבר אותו אסיר והודיע להן כי חלה טעות וכי הערב הוא ערב ליל הכיפורים, והן המשיכו לצום יום נוסף. למחרת בערב, שוב עבר האסיר והודיע להן כי חישוב מחדש שעשו העלה שכנראה הערב יום הכיפורים, ושתי האחיות, תשושות לגמרי, קבלו על עצמן לצום יום שלישי. למחרתו, כאשר עבר האסיר והודיע להן כי כל חישוביהם כנראה היו שגויים, אמרה אותה נערה בינה לבין קונה: "ריבונו של עולם, שלושה ימים צמנו אני ואחותי, ויהי רצון שאחד מהם ייחשב בפניך לצום יום הכיפורים".
עדויות רבות מספרות על אסירים יהודים שהגניבו תפילין אל המחנות, לעתים רק תפילין של ראש או של יד. התפילין הללו שימשו ברוב הפעמים אסירים יהודים רבים ששכנו בבלוק, שלשם המצווה היו משכימים קום בכדי לעמוד בתור ולהספיק להרוויח ברכה וקריאת שמע חפוזה לפני היציאה לעבודת הפרך. באחת הפעמים, במחנה גרוס רוזן, נתפס יהודי בעת תפילה עם תפילין. מפקד המחנה הורה לקיים טקס שריפה "מיוחד" לעיני כל האסירים. במאמץ רב הצליחו בעלי התפילין לשחד את שומר הצריף בכדי שיסכים להחליף את התפילין בזוג קוביות עץ שהכינו נגרים יהודים. הטקס אמנם התקיים והקוביות נשרפו, אך התפילין המשיכו לשמש את האסירים עוד חודשים רבים.
אחת המצוות החביבות על בנות ישראל מקדמת דנא היא הדלקת נרות של שבת קודש. המצווה המשיכה להישמר בכל מקום אליו התגלגלו נשים יהודיות בזמן השואה. אם זה בפורט התשיעי, כשבין מאות נשים יהודיות שהובלו בערב שבת לטבח במבצר הסמוך לעיר קובנה, הוציאה אחת מהן פמוטים והדליקה נרות שבת, ויחד עם חברותיה מ״בית יעקב", שרו "לכה דודי". או בבירקנאו, בבלוק שמלכתחילה תוכנן כאורווה של סוסים, הגניבו נערות יהודיות מפולין שני זנבות של נרות וקיימו את המצווה.
את הדברים הללו ראוי לסיים עם סיפורו של אסיר מספר 48723 שהיה "יהודי נמוך קומה, בעל הדרת פנים ועיניים דולקות בוערות". כמו שאר האסירים במחנה, גם הוא היה חסר שם, צל אפור של אדם שהפך למספר, שעתה גווע לאיטו ברעב וכרע תחת עבודת הפרך. בשונה מאחרים, שעתותיהם נקבעו בהתאם ללוחות הזמנים שקבעו מפקדי האס. אס, אסיר 48723 ניהל את יומו לפי סדרי התפילות היהודיים. כך הפכו מפקדי הבוקר והערב בפיו לשחרית ומעריב, ומועד ארוחת הצהריים העלובה היה למנחה. סיפרו עליו שתמיד אחז בידיו ספר תהלים קטן ומתוכו היה קורא בקול נעימה דקה, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. . .". באחד המפקדים, תחת גשם שוטף, עמד 48723 כהרגלו. שפתיו דובבו ונעימת תפילתו הדקה נשמעה חרישית בין שיניהם הנוקשות של חבריו. בין האסירים עבר אחד מאנשי האס. אס. בידו חגורה והוא מצליף באסירים הקפואים והרטובים. לפתע עצר, התבונן וצעק: "מה אתה מחזיק שם יהודון ארור? קרב אליי!", אך 48723 המשיך. "קרב אליי!", שאג איש האס. אס ושלף את אקדחו, "הפסק למלמל שם, מכשף ארור, אתה משגע אותי!". 48723 כאילו לא שמע, המשיך להתנועע בדבקות וללחוש את התפילה. לפתע התנפל כלבו של האס. אס על 48723, ואחרי רגע קצר צנח היהודי מת. האס. אס השיב את האקדח לנרתיקו והוא וכלבו הפנו עורף והלכו.
לכאורה נראה כי מעשה הרצח המתואר לא היה אלא אחד מיני ניצחונות רבים בהם ה״על אדם" הארי קטל את ה״לא אדם" היהודי, אך לא היא. כי 48723 הוא זה שניצח, משום שעל אף כל המאמץ, לא המחנה ולא המנגנון הנאצי הצליחו להכחיד את יהדותו. הם נטלו ממנו את זהותו, את שמו, שאותו כנראה לעולם לא נדע, ואפילו את חייו. אבל הוא - 48723 - לא מת כבהמה בשדה או כחרק שנרמס ברגל גסה, אלא כאדם, כיהודי, כששפתיו דובבות בתפילה, אותה יכול רק אדם לשאת.
תודה לרב אברהם קריגר, מנהל "שם עולם - מכון שואה ואמונה", שסייע להכנת הכתבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה