אורו של עולם
הורדוס, שהתחיל את דרכו כעבד לבית חשמונאי, הצליח למרוד באדוניו ולעלות לשלטון. זאת תוך כדי הריגת כל בני חשמונאי עד האחרון שבהם.
כיוון ששמע שדווקא "מקרב אחיך תשים עליך מלך", והוא בן גרים, מיהר להקדים רפואה למכה והרג את כל חכמי הסנהדרין. את כולם, למעט בבא בן בוטא, שגם אותו סימא. הרי תמיד טוב שיהיה רב אחד, עימו יוכל להתייעץ.
יום אחד הגיע הורדוס, בחשאי, לבבא בן בוטא וניסה לשכנעו לקלל את המלך. גם לאחר מסע שכנועים ארוך, תוך 'דיון הלכתי' האם ניתן לקלל מלך סורר, סירב בבא בן בוטא לקללו.
אז התגלה לפניו הורדוס ואמר: "אני הוא. לו הייתי יודע שכל חכמי ישראל זהירים כמוך לא הייתי הורגם. ועכשיו כיצד אוכל לתקן את מעשי?"
ענה לו בבא בן בוטא: "אתה שכיבית אורו של עולם"- אלה תלמידי חכמים המפיצים את התורה עליה נאמר "כי נר מצווה ותורה אור"- "תלך ותעסוק באורו של עולם"- בניין המקדש, שעליו נאמר: "ונהרו אליו כל הגויים". קם הורדוס ושיפץ את בית המקדש. בניית המקדש ארכה כשלוש שנים. באותם שנים ירדו הגשמים רק בלילה, סימן מן השמים שמעשה זה מקובל לפני הקב״ה. המלאכה אכן נעשתה באופן ראוי, ועל מקדש הורדוס נאמר: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו".
שערי ניקנור
אחד השערים המפורסמים ביותר במקדש הוא שער ניקנור. השער נקרא על שם יהודי צדיק בשם ניקנור מאלכסנדריה שבמצרים.
ניקנור רצה לתרום מתנה לבית המקדש. חשב ניקנור מה להביא, והחליט לבסוף לתת שערים. קנה ניקנור דלתות ברושים ונחושת משובחת, ונתן אותן לאומן מוכשר. האומן ציפה את הדלתות בנחושת וריקע עליה פיתוחים עדינים.
כשהדלתות היו מוכנות, הביא ניקנור את הדלתות מאלכסנדריה לירושלים דרך הים ולא דרך מדבר סיני מפאת משקלם. כל דלת הייתה בגובה עשרה מטרים וברוחב חמישה. צאו וחשבו את משקל הדלתות המצופות נחושת. . .
בלב הים פרצה סערה, שאיימה להטביע את הספינה. מלחי הספינה זרקו דלת אחת לים. אך גם זה לא הספיק. כשבאו לזרוק את הדלת השניה, נאחז ניקנור בדלת והכריז, שאם הם מטילים אותה לים-ש יזרקו גם אותו. הרי זוהי דלת לבית המקדש- ראוי אמסור נפשי עליה!
בזכות מסירות הנפש למען המקדש- נח הים מזעפו. כשעגנה האוניה בנמל עכו, ירד ממנה ניקנור עם הדלת האחת. לפתע צדה עינו ניצנוץ במים. הביט ניקנור- וראה את הדלת השניה! הדלת שנזרקה לים ניצלה בנס וצפה בים כל הדרך לארץ ישראל. (או, לפי גרסה אחרת, הקב״ה מינה דג גדול שפלט אותה בחופי הארץ.)
נחוניא חופר שיחין
"תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא.
שעה ראשונה - אמר להם: שלום,
שניה - אמר להם: שלום,
שלישית - אמר להם: עלתה.
אמרו לה: מי העלך?
אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו.
אמרו לו: נביא אתה?
אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי,
אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו?"
סודה של משפחת בית אבטינס
משפחת בית אבטינס היתה המשפחה האחראית על הכנת הקטורת. רק הם ידעו כיצד להכין ולפטם את הקטורת, ואת סודות המקצוע, הם לא הסכימו לגלות לאף אחד, אף לא לחכמי ישראל.
אחד מסודות הכנת הקטורת היה ה׳מעלה עשן'. 'מעלה עשן' הינו עשב מיוחד שגורם לעשן הקטורת לעלות ולהיתמר כלפי מעלה בקו ישר, מבלי להתפזר. את ה׳מעלה עשן' מוסיפים לאחד עשר סממני הקטורת, בתוספת זעירה- 'כל שהוא', וזה מספיק לפעול את פעולתו.
חכמי ישראל ניסו לשכנע את משפחת אבטינס לגלות את סודם בדרכים שונות. פעם אחת אף פיטרו את כל המשפחה מתפקיד הכנת הקטורת והביאו במקומם אומנים ממצרים.
לצערם של חכמים, אותם אומנים אמנם הצליחו לפטם את הקטורת, אך גם הם לא הצליחו לזהות את 'מעלה העשן' ועשן הקטורת שפיטמו התפזר לצדדים.
בלית ברירה, הוחזרו בית אבטינס לתפקיד, לא לפני משכורתם הוכפלה, כדי לשכנעם לחזור לתפקיד.
להגנתם של בני אבטינס יש לומר, שהם חששו לגלות את סוד הקטורת מחשש שזרים ישתמשו בקטורת לעבודה זרה. ואכן בנות המשפחה מעולם לא התבשמו, בכדי שלא יחשדו בהן שהן עצמן משתמשות בקטורת.
לאחר חורבן בית שני מספר רבי ישמעאל בן לוגא: "פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם של משפחת אבטינס לשדה ללקט עשבים, וראיתי שבכה ושחק". אמרתי לו: "מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי, שהכינו קטורת בבית המקדש" ". . . ומפני מה נזכרת באבותיך?" אמר לי: "מעלה עשן ראיתי". . .
ביקש רבי ישמעאל: הראהו לי!
אמר לי: "שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם."
על פי סיפור זה, אנו רואים שגם שנים לאחר החורבן שמרו בני המשפחה על סודם המיוחד.
על נהרות בבל
אחר חורבן בית ראשון גלה עם ישראל לבבל. בדרך פוגשים הבבלים את הלווים ומפצירים בהם: שמענו שאתם יודעים לנגן ולשיר 'חבל על הזמן'. שמענו שמקהלת הלויים- אין כמוה. אולי תנגנו לנו איזה משהו. . . "שירו לנו משיר מציון".
ועם ישראל עונה: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"- איך אפשר לשיר ולנגן את השירים ששרנו בבית המקדש כאן בגלות? ! הגולים תולים את הכינורות על עצי הערבה, קוצצים את בהונותיהם ואז נשבעים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי"- אנחנו מעדיפים לשכוח איך לנגן ולשיר מאשר לשכוח את ירושלים. לעמ״י בבבל יש שדות וכרמים, נחלה ושדה, אבל הם יושבים בבבל ובוכים- מתאבלים על ציון, על העושר הרוחני אשר אבד ממנו. עמ״י זוכר את קדושת ציון, מקום בית המקדש- מקום העבודה והשכינה. עושר גשמי יש גם בבל, אך זה לא ממלא את חיסרון בית המקדש. . .
דמו של זכריה
כשהחריבו הבבלים את בית המקדש הראשון- נכנס נבוזראדן רב טבחים אל המקדש, וראה דם תוסס ומבעבע על הרצפה. שאל נבוזראדן את הכהנים מהו הדם הזה, ונענה כי זהו דם הקרבנות. ביקש נבוזראדן לראות דם קרבנות, וראה שהדמים אינם דומים. איים נבוזראדן על הכהנים שאם לא יגלו לו את טיבו האמיתי של הדם- הוא יסרוק את בשרם במסרקות של ברזל. השפילו הכהנים את עיניהם וסיפרו שזהו דמו של זכריה הנביא, שהיה מוכיח את עם ישראל על עברותיהם וזועק על חורבן בית המקדש, ולכן הרגוהו, אך דמו ממשיך לבעבע. החליט נבוזראדן הרשע 'לפייס' את דמו של זכריה. מה עשה? הביא את הסנהדרין הגדולה והסנהדרין הקטנה והרגן על הדם- ולא נח הדם. הרג פרחי כהונה- ולא נח. בחורים ובתולות- ולא נח. תינוקות של בית רבן- ולא נח. לבסוף קם נבוזראדן ואמר: "זכריה, זכריה! טובים שבהם איבדתי! וכי נוח לך שאאבד את כולם? !" מיד שקט הדם והפסיק לתסוס. באותה שעה עלו בליבו של נבוזראדן הרהורי תשובה: "עם ישראל הרג רק את זכריה, ודמו לא נח ולא שקט אפילו כשהרגתי רבים מהם. על אחת כמה וכמה אני, שהרגתי כ״כ הרבה אנשים!" מיד ברח נבוזראדן והתגייר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה