"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד, ז)
"ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו" (רש״י)
סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל את המעשה הבא, אשר שמע אותו מפי מו״ר ראש הישיבה, רב רבנן רבי עזרא עטיה זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים עיה״ק, ויש בו מוסר השכל גדול:
הרב הגאון חכם אברהם ענתבי (סקה) היה מגדולי רבני ארם צובה-חאלב, הידועים בחריפותם, והיה ראש אב בית דין לקהילת אר״ץ בי-ם עיה״ק. פעם אחת פגש חכם אברהם את ראש הקהילה, שהיה גביר נכבד, שהגיע לגיל שבעים וזקנו כזקן אהרון היורד על פי מידותיו. שאלו הרב: מדוע אינך קובע עתים לתורה? השיבו הגביר: כבוד הרב, מפאת העסקים הענפים שיש לי אין לי זמן. שוב הפציר בו הרב: אולי בכל זאת תמצא זמן קצר לקביעת עתים לתורה? הלא הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכבר הגעת לגיל שבעים, מתי אם כן תכין את עצמך? והוא השיבו: כבוד הרב יודע שחוץ מהעסקים הפרטיים שלי, אני מטפל בבעיות הקהילה מול הרשויות. אין לי זמן. חזר הרב ואמר לו: לכל הפחות יקבע כבודו לימוד יומי ב׳חק לישראל'. אך הגביר השיבו בערבית: מַה בַּאַדֵּיר (תרגום: אני לא יכול). ענה לו הרב: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כלומר, מי שאומר שהוא 'לא יכול' כוונתו שהוא 'לא רוצה'. נפרדו הרב וראש הקהילה לשלום.
כאשר הגיע ראש הקהילה לביתו, מצפונו הציק לו מעט והוא סיפר לאשתו: איני יודע מה הרב רוצה ממני. הרב לא מבין שאני עסוק מאוד והוא הפציר בי שאקבע עתים לתורה. שאלה האשה: ומה אמרת לו? השיבותי לרב מַה בַּאַדֵּיר, לא יכול. ענה לה. ומה אמר לך הרב? שאלה האשה. מַה בִּידַּאךּ, לא רוצה, סיפר לה. הרגיעתו אשתו ואמרה לו לא להתייחס לכך.
כעבור ימים אחדים, הגיע העשיר לביתו מוקדם מהרגיל. שאלה אותו אשתו: מה יום מיומיים? והוא השיבה כי היום הרוויח טוב יותר במעט זמן, ולכן חזר מוקדם. אמרה האשה: אם כך, נוכל היום לצאת ולטייל יחדיו ולאכול סעודה חגיגית כראוי, כי לא בכל יום ישנה הזדמנות כזו. העשיר ורעייתו עלו על הכרכרה ויצאו לדרך יחדיו, דשנים ורעננים. תוך כדי טיול מחוץ לעיר הם רואים כי לצד הדרך תקועה כרכרה בתוך אדמה בוצית. העשיר ורעייתו שהסתקרנו לדעת מיהו זה שנתקע, גילו להפתעתם כי היה זה לא אחר מאשר שר מכובד וידוע. הם ראו כי עוזרי השר והעגלון מנסים לחלץ את הכרכרה אך לא מצליחים. מייד פנה השר אליהם בבקשה שיעזרו להם לחלץ את העגלה. העשיר חשב לעצמו: מה, אני? ! משימה כזו לא מתאימה לי! "העגלון שלי יעזור", השיב העשיר. אך השר אמר מיד: "גם אתה תעזור יחד עם העגלון". השיב לו העשיר: אני לא יכול. אמר לו השר: עוד אראה לך שאתה יכול. מיד החל העשיר עם העגלון שלו לדחוף את כרכרת השר מן הבוץ עד שבסוף הצליחו להוציאה. השר המרוצה העניק לעגלונים מַגִּידִּי (מטבע תורכי) כמתנת הוקרה על עזרתם, אך לעשיר לא נתן. אמר העשיר: וכי לי לא מגיעה מתנה צנועה כהכרת הטוב? ענה לו השר: אתה יודע מה מגיע לך? ונתן לו שתי סטירות מצלצלות על פניו. העשיר המופתע תמה: על מה ולמה? אמר לו השר: אתה עוד שואל? ! אתה שקרן! אמרת: מַה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) ואני אומר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). אתה הוכחת עכשיו בעצמך כי אם אתה רוצה – אתה יכול! שמעה וראתה רעייתו של העשיר את כל הנעשה עם השר ובעלה. כשעלה העשיר לכרכרה ראה כי היא מחייכת כלפיו בבת צחוק. "גם את צוחקת עלי?" אמר לה בעלה: "כאילו לא מספיק שהשר בייש אותי. עכשיו גם את נגדי?". אמרה לו אשתו: "אתה זוכר את הדברים שהיו לך עם חכם אברהם לפני כמה ימים? אתה אמרת לו: מַּה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) והחכם אמר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כמה צדק חכם אברהם".
סוף סוף הבין אותו הגביר את המסר החשוב כי "אין דבר העומד בפני הרצון" (ע״פ הזוהר ח״ב עמ' קס״ב ע״ב: "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה