פעם ביקש אדם מרבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים: כשיפגוש את הראב״ד רבי מרדכי ליב רובין, יואיל לדבר עמו שיבוא לעזרתו בענין מסוים. אותו מבקש וכן הראב״ד גרו בשכונת "ימין משה".
באותו לילה ירד שלג כבד. למחרת בבוקר עמד אותו יהודי ליד חלון ביתו והסתכל על השלג המכסה את כל הסביבה. לפתע קפא במקומו למראה רבי יוסף חיים זוננפלד המשרך רגליו ומבוסס בשלג. מרוב צער על שגרם לרב להטריח עצמו במזג אויר כזה, רץ לקראתו בבכי וביקש את סליחתו, בהסבירו שלא התכוון להטריחו לבוא במיוחד, ואפילו במזג אויר נאה, כל-שכן בשלג סוער.
תמה רבי יוסף חיים: היתכן שליהודי זקן אסור לטרוח במעשי חסד? והרי קיימא לן 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה', כלל זה נאמר גם ביום שלג!
ואכן, כשהחליט רבי יוסף חיים זוננפלד לבצע פעולה, לא עבר זמן בין ההחלטה לבין ביצועה, קם ועשה! והכל בזריזות מופתית שצעירים לא יכלו להדביקו.
כידוע מייסד בית החולים שערי צדק ד״ר משה וואלך, היה מחסידיו הנאמנים של הרב. עצתו וחוות דעתו של רבי יוסף חיים היו לו כאורים ותומים שאין לסטות מהם כמלוא הנימה. דרך בית החולים ביצע הרב חסדים ללא מספר. כשפנו אל הרב שישתדל אצל ד״ר וואלך, לא דחה למחר, ואפילו אם בין כה וכה היה הרב מוזמן למחר למול בבית החולים, לא חשב איך לחסוך טירחה ודרך. ועל אחת כמה וכמה שלא שלח לקרוא אליו את הד״ר, אלא קם בזריזות ויצא רגלי מביתו בעיר העתיקה במזרח העיר, עד לבית החולים במערב ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה