טובת הכלל

ראיית הכלל זו גבורה נפשית

בספר "סביב שולחנו של המגיד" הובא סיפור מופלא שסיפר הדיין ר' ישראל גרוסמן שליט״א על אביו ר' זלמן זצ״ל: לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים יהודי נכבד בשם רבי זלמן גרוסמן זצ״ל.

באותם הימים סבלו יהודי ארץ ישראל מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. לר' זלמן לא הייתה ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות, ולנסות למצוא פרנסה בארה״ב. הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה, נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך. בין מעלותיו הגדולות של ר' זלמן, בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר: "הואיל ושבת קודש נקראת בפי חז״ל (שבת קיט) 'שבת המלכה', א״כ יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה". והיה מוסיף ומספר על מלך אחד שהיה ממעט מאוד בשינה. כאשר נשאל המלך לפשר הדבר, היה אומר שכאשר הוא ישן הוא אינו מרגיש שהוא מלך ולכן חבל לו לבזבז את זמנו בשינה. לכן, אמר ר' זלמן - אף לי חבל לבזבז את הזמן שבו אני יכול לחוש את הקירבה לשבת המלכה. ובאמת, לא היה עוצם עין מכניסת השבת ועד צאתה, והיה מנצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה, ללימוד, לאמירת תהילים ולשירת הזמירות. גם בהיות ר' זלמן בספינה לא ויתר על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת קודש. התפלל בהתלהבות כדרכו בקודש, אח״כ קידש ואכל, ושר זמירות בהשתפכות הנפש ומתוך תחושת התעלות. תוך כדי הסעודה, וכמובן גם אחריה, עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. בדרך זו עבר עליו יום השבת.

אחד מנוסעי האוניה הבחין בדרך המיוחדת שבה היה ר' זלמן מכבד ומנצל את השבת. הוא עקב אחריו בפרקי זמן שונים במשך כל השבת, ונוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המלה. הדבר שבה את ליבו, ומיד עם צאת השבת הוא ניגש אל ר' זלמן וא״ל: עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך.

שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כלשהי שתהיה לך. אני מקציב לך חמש עשרה דקות למחשבה, אח״כ חזור אלי ותאמר לי במה אוכל לסייע לך. ר' זלמן הופתע מאוד על המתנה הגדולה שזימנו לו משמים. הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו ולמנוע בכך את גלותו הארוכה לארץ נכר. בכל זאת הוא נכנס לתאו כדי לחשוב על העניין, ולשקול האם אין לו טובה מזו. ובאמת כאשר החל להתבונן בעניין, נזכר ר' זלמן בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, ר' שלמה, שהיה ממקימי היישוב משמר הירדן שבצפון, הגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה שפקדה את יישובו ואת 'יסוד המעלה' ו׳ראש פינה' שכנותיה. מדי יום ביומו מתו מהמחלה הזו אנשים, נשים וטף. רבים היו מרותקים למיטותיהם ולא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. "המצב מחריף והולך!" - אמר ר' שלמה לאחיו, פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, שטוחה בקשתי לפניך שכאשר תגיע לארה״ב לא תשכח את הילדים ואת הוריהם, וכל דולר שתשלח יעזור לנו להצלת נפשות.

כעת, בשבתו בחדר לבדו, חש ר' זלמן מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית הייתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית. מאידך, עלתה בראשו מה יהיה עם מאות היהודים הנאבקים על חייהם? "חייך קודמים!" - חשב לרגע, ומיד אח״כ הזדעזע ושאל את עצמו אם אין להעדיף הצלת נפשות של מאות יהודים? מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון, יצא אליו וא״ל החלטתו.

הוא סיפר לברון על מצוקת ישובי הצפון, ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי. הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לאזור הנגוע במחלה.

כארבעה חודשים לאחר הגעת ר' זלמן לארה״ב, קיבל מכתב מאחיו ר' שלמה, שבו כתב: אחי היקר, דלו המלים מלתאר לך את אשר התרחש כאן במשך השבועות האחרונים. כאילו נענינו מהשמים, וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורנו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו שלושה בתי מרקחת המספקות תרופות לחולים, וכן נתנו זריקות לפי הצורך. ההשפעה הייתה מיידית. אפשר היה לראות את השיפור בעליל, ולמעשה המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון. ישנה שמועה כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה. . . הוא סיים את מכתבו במילים אלו: אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו, הקב״ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך ותצליח. . .

ר' זלמן קרא את המכתב פעמים אחדות, עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלימות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע שידו הייתה בדבר. עשיית חסד בדרך זו, יש בה מעלה מיוחדת. לימים סיפר ר' זלמן לילדיו, שהייתה סיבה נוספת לבכי: בכיתי מכיוון שהייתי אפוף ברגשי תודה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי. הייתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על אחרים באותה תקופה קשה בחיי. ה' נתן לי את הכוח לוותר על משאלתי הפרטית, למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות. ראיית הכלל זו גבורה נפשית. מכאן מתבקשת המסקנה, שכאשר האדם מעדיף את טובת הכלל על פני טובתו ושאיפתו זוכה מהקב״ה ל״זו וזו". הקב״ה לא יקפח שכרך כאשר תדאג לחברך, והמקיים מידה זו הוא בבחינת חסיד (אור דניאל).

מהעלון של הרב חנניה צ׳ולק.