סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: כשישבתי בבית דין, בא אדם בתביעה למוסד גדול. לטענתו, שכרו אותו מנהלי המוסד לומר קדישים לנפטרים גלמודים תמורת שכר. את שכרו קבעו בל״י (לירות). בתקופת עבודתו נגמר ערכם של הלירות והמטבע הוחלף לשקל. כשביקש הלה ממנהל המוסד לשלם לו מעתה לפי המטבע החדש בערך שקלי, לא רצה מנהל המוסד, ולא הועילו שום בקשות ותחנונים של התובע. משהודיע לו אותו "אומר הקדישים" שיתבע אותו בבית הדין לא נכנע, אלא נשאר נחוש בשלו שלא להיכנע לתביעה. הוא אף שלח לבית הדין לא פחות מתשעה עורכי דין להגן על המוסד. הם דיברו והאריכו, ואותו עני עמד ולא ידע מה לעשות ומה לענות.
ביקשתי שיבוא לבית הדין בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו, ונימקתי שכך כתוב באבות: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – ולא טועניו. במקביל, ביקשתי משמש בית הדין שישבץ אותו אחרון ברשימת המוזמנים לדיון של אותו היום. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף הגיע תורו, הוא נכנס. שאלתי אותו: מדוע הנך נוהג כך עם אותו עני? הלה לא ענה תשובה ברורה, ומרן הרב הבחין שהוא מתחמק וכי לא נוח לו בגלל הנצבים שם.
ביקש הרב מכל הנוכחים לצאת, ומשהיינו לבד התברר, שאשתו של העני אמרה לאשתו (של המנהל), שבעלה אינו ראוי להיות מנהל וכי בעלהּ טוב ממנו אלא שהמזל גרם, ומשום כך הוא התעקש וסרב להעלות לו את שכרו. מיד הזמין הרב את אשת העני, ואמר לה: ראי מה עוללת, לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה, ותאמרי לה שגם היא, אשת המנהל, ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמין את המנהל, והוא מיד אמר: אני מוכן להוסיף למשכורת של אותו העני לפי המטבע החדש ללא שום ערעורים. זוהי הסיבה והמעלה של העומד בדין בעצמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה