יום רביעי, 22 באפריל 2026

סיפורים של בנות של גדולי ישראל מהדור האחרון

פרותך מתוקים / יד בנימין / כ״ה שבט תשע״ד

הרבנית שרה טולדנו בתו של הרב עובדיה זצ״ל

אבא מרן זכר צדיק לברכה, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". איכה אוכל וראיתי אך עמך נעצב, נעזב, איך נשרוד והלב כואב ודואב, ורק לנו כל הוואי. . . לב במר בוכה. . . צדיק, נשיא, גדול. . . אבד לנו מורה. . . טעינו בדרך כמו ילדים כמו צאן בלי רועה, ענף ללא עלים. . . . (המשיכה להקריא את השיר שכתבה ולא הצלחתי לרשום)

התלבטתי על מי לדבר על אבא או על אימא?

"כל כבודה בת מלך פנימה". אמי הייתה בבית פנימה. הייתה יוצאת לקניות ולסידורים בחוץ אך כל מעייניה פנימה, סביב אבא. חינוך הילדים היה סביב אבא: "ילדים דברו בשקט אבא לומד, אבא ישן", הינו משחקות בבובה ומדברות בשקט. פעם בכתה א' ביקרה אותי חברתי והתפלאה איך בית עם כ״כ הרבה ילדים יכול להיות כ״כ שקט. כך הרגילו אותנו. הינו מתלחשות שיהיה שקט כשאבא לומד תורה. כשהיו מדברים עלנו בעניני שידוכים היו אומרים: בית שקט מאד.

כשאימא התחתנה עם אבא גם בעלת יחוס ביתו של רב מקובל וגם הייתה יפה. היא התייתמה בגיל צעיר מאימה ואביה נעזר בה. יום אחד רצו למכור ארון ואביה שלחה לעשות זאת. הגיע אבא שלי ובמקום להסתכל על הארון הסתכל עליה. ראתה זאת אימא וחזרה הביתה, אמרה לאביה הבחור שבא לקנות מסתכל עלי, אני מתביישת. הלך אביה במקומה למכור את הארון. אבא ביקש את ידה של אימא מסבא. אימא הסכימה אך סבא ניסה להניע אותה מהשידוך ואמר לה: "חתנך עני ורק לומד ויהיו לכם חובות. אין לי מה לתת לך". השיבה לו: אני רוצה בן תורה והרי אתה הוא שלימדת אותי "טוב שכרה מכל סחורה". והסכים. אחיותיה וחברותיה צחקו עליה: "ממה תחיי? איזה סל ברכה יביא לך בעלך?" ענתה בהחלטיות: "הקב״ה זן ומפרנס".

הורי חיו בעוני ומחסור. היה להם כף ומזלג וכשאכלו התחלפו בניהם. אבא אכל סלט ואימא מרק ולהפך. 10 ילדים גידלו בחדר אחד. כשבאו אורחים לאבא כדי ללמוד הייתה אימא נכנסת מתחת לשולחן מאחורי המפה הגדולה כדי להניק. אחרי שקבל אבא את פרס ישראל ליצירה תורנית על חיבוריו הגיע רווחה מסוימת. אז קראה אימא לחברתה שצחקה לה ואמרה: "בואי ותראי את סל הברכה שהוריד לנו ה' מהשמים". מעטפה ובה 10, 000 לירות וכך הרחיב ה' גבולם.

יום אחד נאנח אבא ואימא מהרה בדאגה לשאלו:"מה קרה?" סרב לענות ושתק. אמרה: "ספר לי הרי אנו בעל ואשה". השיב אבא: "אני רוצה להוציא ספר". אמרה אימא: " יש לי כסף לתת לך חסכתי קצת כסף לארון ממכירת תלושי מזון שקיבלתי, לא נורא יהיה פחות כסף ואוכל, נוותר על ארון, לך ותוציא את הספר שרצית" שמח אבא מאד. כך יצא ספרו הראשון. 54 חיבורים הוציא אבא ובכל ספר שיצא הייתה אמא זורקת עליו סוכריות ואומרת: "אבא ילד עוד ילד, מזל טוב", הייתה קוראת לנו ושרה לו שירים של הולדת בן. 55 ספרים כתב אבא הספר האחרון כתב בסוף חייו ואחי סיימו והוציאו אחרי מותו של אבא. זכו שניהם שהתחילו מכלום והגיעו להמון.

אימא הייתה בעלת תפילה, כשגדלנו הייתה מתפללת שלושה תפילות ביום. כשהייתה מתפללת הייתה מושכת את המילים רצה והח-לי-צ-נו, לנו-ח בו להת-ע-נ-ג בו. בבישולי השבת הייתה אומרת לכבוד שבת קודש, על כל סיר ששמה אמרה לכבוד שבת קודש. אבא היה אומר גם אני רוצה לזכות ולהשתתף בהכנות של שבת. היה אומר לה: כשתשימי את סיר החמין על הפתילה קראי לי ואשים את המים.

אבא היה שקוע כולו בתורה ואימא הייתה עושה הכל לבד. קונה לו הכל למשל כשהיה צריך להחליף לו נעלים הייתה לוקחת את נעלו הישנה אל הסנדלר כדי שיתקין לו חדשה כדוגמתה. יום אחד התעורר אבא משנתו והיה צריך ללכת להעביר שיעור, אין נעל, אימא מתעכבת וחסרה לו הנעל. קרא לנו: "ילדים עזרו לי למצוא את הנעל". תוך כדי חיפושים בבית מגיעה אימא מתנשפת כולה: "היה תור ארוך אצל הסנדלר, חיכיתי, כששמעו האנשים שיש לרב שיעור מיד פינו לי את התור וכך הצלחתי לחזור."

זכתה שיהיה לה רב גדול. בבית הייתה שומרת עלנו מכל משמר, לטיולים שהיו צריכים לישון מחוץ לבית לא יצאנו. אבא אמר שיהלום צריך לשמור בכספת כך שמרו עלנו הורינו. אימא לא עזבה את הבית אלא לסידורים נצרכים ביותר. כשהייתה צריכה ללדת אמרה לאבא: "אני צריכה ללדת אני הולכת לבית חולים תתפלל עלי שתהיה לי לידה קלה". אין צורך שיהיה בלידה, הרי אם יתפלל עליה יעזור לה יותר. אכן זכתה אימא ללדת לידות קלות.

יום אחד נפל אחי יצחק על מסמר ביום שישי. אימא נבהלה וצעקה ירד לו דם רב. אבא היה בחדרו ולא שמע כלום כי היה שקוע בלימודו. אבא שאול שגר מעלנו ירד מהר. אימא נסעה עם יצחק לביה״ח, ואחותי בת ה14 מתחילה לבשל ובוכה, השבת עומדת להיכנס ואימא עדין לא שבה. סמוך לשבת הפסיק אבא מתלמודו כדי להתרחץ לשבת. שאל על אימא ומשסיפרו לו מה קרה אמר: "אוי ואבוי, אמשיך להתפלל וללמוד לרפואתו." אכן אימא הגיעה לפני שבת, מיד נכנסה למטבח לגמור את הבישולים. כששאל אותה אבא: "למה לא קראת לי?" השיבה: "לא מפריעים ללמוד תורה" וכך היה גם כשבאו אנשים לשאול את אבא שאלות ביקשה שימתינו שיסיים ורק בפיקוח נפש הרשתה להם להיכנס. פעמים רבות הייתה שומעת את שאלתם ומשיבה להם בעצמה כי הייתה למדנית והכירה את פסיקותיו. כך סיננה בעצמה את השאלות וחסכה לאבא זמן מיותר. אבא היה נוסע ממקום למקום ומרביץ תורה לרבים. כאשר הילדים גדלו והתחתנו הינו הבנות עושות תורנות כדי להיות לידה שלא תישאר לבדה. אימא הייתה מחכה לאבא. מפהקת ועייפה אך נשארת כדי להגיש לו תה כפי שהיה רגיל כשיחזור. כשהייתה עייפה שידלנו אותה: "אימא לכי לישון אנו נדאג לאבא" סרבה. 5 ד' לפני שאבא היה חוזר היה הנהג מתקשר אליה: "רבנית הרב יהיה בבית בעוד 5 ד' ". כך היה הנוהל. אימא הייתה לוחצת על הקומקום החשמלי להכין את התה. ושוב ידה לוחצת עוד ועוד עד שאבא היה נכנס. היה מתיישב, אימא מקררת לו את התה, מגישה לו, שומעת אותו מברך, עונה אמן. רואה ששתה ורק אז נכנסת לישון.

פעם הייתי בערב כזה. אבא היה אצל רשב״י, חזר מאוחר ועייף, לבש פיז׳מה וקם ללמוד. אמרתי לו: "אבא לך לישון" ענה: "לא בא לי שינה". ישב ולמד. היה כולו שקוע בספרים, רכון ומעיין, פותח ספר ועוד ספר, וקדושה סביבו, לא היה מרגיש כלום, לא ניתן לתאר את האווירה והמראה. . .

פעם בא ראש הממשלה ופמלייתו. אמרו לו כבוד הרב רה״מ הגיע. לא שמע כלום היה שקוע. אמר רה״מ: "עזבו אותו כשיגמור ירים את ראשו". רק הוא והתורה. פעם אמרתי לו: "אבא אני מקנאת בך גם אני רוצה ללמוד" ענה: " בע״ה כשיהיו לך ילדים ונכדים אז תרגישי את "לולי תורתך שעשועי"

אכן כפי שאמר לי אני זוכה לנחת מהתורה. תורה שהיא דרך חיים, לא השכלה אלא מראה לנו איך להתנהג. תורה מעדנת נשמת האדם. אני מכירה אדם חסר מידות והתורה עידנה אותו. הכל כתוב בתורה, איך להתנהג, מה לעשות בכל מצב. מי שזכתה שבעלה לומד תורה טוב לה כי הוא לומד איך להתנהג לאשה ולכן כדאי לאישה. "חוכמת נשים בנתה ביתה". לאשה ניתן רגש זהו דבר מיוחד. לבעלים חסר רגש כי נבראו מהאדמה. אישה נבראה מהאיש וכבר יש לה נשמת חיים. דרך הרגש אפשר לעשות הרבה בבית, באהבת ה', אהבת הבריות, לעבוד את ה' ברגש. החוכמת נשים שלנו יכולה להוביל את בעלנו ילדנו לתורה.

סגולתה של האישה היא הארת פנים. מי שמאיר פנים למטה מקדם לו שלום, כך מאירים לו מלמעלה. מי שאומר שלום ראשון מזריח שמש בלב חברו. אימא הייתה כזאת, אהבה את כולם, חייכה מאירת פנים. שכנה יוצאת הייתה שואלת בשלומה, מקשיבה לה. כל מסכן ודל מצא אצלה אוזן קשבת.

נשים יקרות! תאהבו אהבת חינם כמו שהקב״ה מה הוא נותן אף אנחנו נאהב לתת ונאהב את עם ישראל. זה שכרנו.

ליל שבת אבא חלם חלום: ראה אדם נשוא פנים בכותל שאמר: "אני המשיח" ענה אבא:"בא תיכנס" "אינני יכול יש מליון ילדים שלא יודעים להגיד קריאת שמע ולכן בשמים לא נותנים לי להיכנס." נרדם אבא ושוב חולם אותו חלום. משדל אבא את המשיח:"אתה חייב להגיע". ושוב עונה לו המשיח שאינו יכול כי לא מכירים את ה'. קודם שיכירו בה' ואחר יבוא. ושוב מופיע החלום בשלישית. לאבא היה חשוב מאד חינוך ילדי ישראל, וכל חייו הקדיש ללמד תורה.

יום אחד לקחתי על עצמי את העניין והלכנו לבי״ס יסודי חילוני. רצינו לומר עם הילדים קריאת שמע. לא נתנו לנו להיכנס. היום יותר פתוחים וצריך להוסיף ולחנך ולעשות כך שעוד ועוד ילד יהודי יכיר את ה'.

בתו של הבבא סאלי זצ״ל עליזה הראל

בקשו ממני להגיד דברים על אבא עליו השלום. קשה. נשמה שלא מהדור הזה. קודש קודשים. כל עבודתו הייתה בהסגר בינו לה'. מה שראינו זה טיפה מהים. הכל הסתר, צניעות. סבו היה רבי יעקב אבוחצירא, המשפחה התאפיינה בצניעותה. אצל אבא לא ישבו נשים וגברים יחד גם במשפחה. חדר נשים וחדר גברים. שמירת העיניים. כשנכנסה נכדה בת 3 נזדעזע ואמר: יש כאן בת. גרו בריסני שבתפיללת שבמרוקו היו נוהגים שם בצניעות רבה. אימא ושאר הנשים היו מסתרקות וסדין מעל הראש וכך סידרו את מטפחותיהם. לנו זה נשמע קשה אך היום אפשר להקפיד לעשות זאת באמבטיה. לאמא לא ראינו רגליים. בבוקר הייתה נוטלת ידיים בנטלה שהייתה ליד מיטתה וגורבת גרביים מתחת לשמיכה.

הייתי כבת שנתיים כשעלינו ממרוקו.

שמעתי סיפורים שנשים לא יצאו לרחוב ביום של השוק. אלא היה יום שוק שרק נשים היו בו. היו חובשות שתי מטפחות על הראש. אימא הוסיפה מטפחת שלישית. לבשה בגדים רחבים והייתה יוצאת גם בקיץ עם מעיל דק רחב.

איך זוכים לבנים צדיקים? בזכות צניעות האישה. ככל שנשים מתחזקות בצניעות כךנשפיע על הבעלים. מי לא רוצה שיהיו לה בנים קדושים ובעלים שחושבים רק על נשותיהם? ! !

בני ישראל קרוי על שם הסבא ישראל הבבא סאלי זצ״ל. שלחנו אותו לחיידר של הת״ת. החופש שלו היה שלושה שבועות. היה בן 8 כאשר היה הולך 4 פעמים ביום לת״ת בחום של הקיץ. יום אחד אני רואה שפניו נופלות, מה קרה? אינו רוצה ללכת יותר לת״ת, אחיותיו בבית הולכות לבריכה חבריו בחופשה והוא צריך ללכת בחום לת״ת. ילד בגיל 8. מה אגיד לו? באמת הבנתי לנפשו הרכה. אמרתי לעצמי: ה' תן לי את המילים המתאימות להשיב לו: "שמע, ישראל, בנות פטורות מלימוד תורה, החברים השכנים בחופש זה הפסד גדול. חבל. אתם היחידים שמוסיפים שבועות של לימוד. הקב״ה מתענג ושמח בתורתכם, מי אם לא אתם תעשו זאת? אתה רוצה להפסיד כל זאת? אורו פניו של בני ישראל הזדקף ואמר: "טוב אמא אני הולך, הגיע הזמן ללכת". הכוח של האימא לאהוב את התורה ולקשור את ילדיה לקב״ה, ליראת שמים. אישה שבעלה לומד שלא תפריע לו אפילו אם לומד שעה ביום. הילדים לומדים להעריך את התורה לפי היחס של האימא ללימוד של האבא.

התורה מגינה ומצילה. כשאני נזכרת באבא אף פעם לא ראינו אותו ללא ספר וללא לימוד. פעם חזר אחד האחיינים מוקדם מהישיבה. אמר לו: "למה חזרת?"

היה מתבודד הרבה. לפעמים ל3-4 חודשים. היה מסתגר בעירה הקרובה. עבד את ה' בקדושה וטהרה, צם תעניות רבות. יחד עם זאת לא נתן לנו הרגשה אני למעלה ואנחנו למטה. היה קשור אלנו מאד. מדי פעם קרא לנו ושאל אם צריך כסף או משהו אחר. כולו בשמים אך דאג לנו. אימא הייתה תופרת מעולה. היה קונה לה בדים ואומר לה תתפרי לך שמלה, חלוק. זאת הייתה גדולתו לדאוג לאימא ולמשפחה. נסע הרבה נסיעות לצרפת ומרוקו. באחד מנסיעותיו ליוויתי אותו. הלכנו יחדיו לבית המדרש כ 20 ד'. הייתי כבת 12 ושאל אותי אם אני צריכה משהו? עניתי: מטריה. מיד נכנס לחנות הראשונה שפגש וקנה לי מטריה. היה רחמן גדול וקרב אותנו מאד. על אף שהסתגר בתעניות ודאג לנו. בלילה לא התכסה אלא רק בשמיכה דקה ללא חימום. רגליו היו גלויות מחוץ לשמיכה. ואם היה משהוא מעז לכסות את רגליו היה מזדעזע ומנער את השמיכה ואומר: איך אקום בבוקר אם הרגליים יהיו חמות?

אבא היה צדיק גוזר והקב״ה מקיים. בריסני תפיללת גרה משפ' אבוחצירא שהיו בה קדושי עליון, המיוחד היה בדבקותם בצניעות. היו במשפחה שני אחים שלקחו נשים שלא דקדקו בצניעות. כשנודע הדבר לאבא ביקש לומר דרשה בציבור בשבת ושעזרת נשים תהיה פתוחה כדי שגם הנשים ישמעו את הדרשה. כך אמר בדרשה: כולם יודעים שאנו נוהגים בצניעות וקדושה יתרה. זה לא חידוש ואין לסטות מדרך זו. מי שלא יכול לנהוג כך שילך לעיר אחרת. ועוד דיבר בענייני הנושא. אחרי הדרשה חזרו האחים לביתם ידעו שדברי הרב מכוונים לנשותיהם. אחת הנשים קיבלה את הדברים והשניה התנגדה. תוך כדי דבריה נזרקה אל הרצפה והשתוללה, נכנסה בה רוח רעה. בא בעלה לאבא הוא ידע היטב מה הסיבה למחלת אשתו. אמר לו: אני יודע למה באתם? הורה לו ללחוש לאשתו לחש מסוים, אם תקבל על עצמה את הנהגות הצניעות תבריא. וכך היה, קבלה על עצמה והבריאה. אבא לא רצה להעניש אלא ללמד את בני העיר כדי שישמרו על גדרי הצניעות.

מגיל 80 החל לתת ברכות ועשה מופתים עם חולים כמו אותו מקרה של חולה שעבר תאונת דרכים והיה משותק והרופאים רצו לכרות את רגליו. אמרו לו לך לבבא סאלי הוא ייעץ לך מה לעשות. הגיע אל הצדיק, היה חילוני לגמרי. שמו היה יצחק. שאל אותו אבא: אתה מניח תפילין? ענה: לא. שבת? – לא. כשרות? – לא. אבא שם את ידו על המצח בינו לקב״ה ואמר: הקב״ה רוצה להושיע אותך אך באיזה זכות? על מה תחול הברכה? אחרי דקות האדם בוכה ובוכה. והצדיק ידו על המצח מבין את מחשבותיו של יצחק שמקבל על עצמו להניח תפילין ולחזור בתשובה וכו'. אמר לו אבא קום ותבוא אלי. ויצחק משתומם איך אקום? אני משותק. וכולם מעודדים אותו: קום, אם הצדיק אמר לך סימן שאפשר. ויצחק מנסה לקום והנה הוא הולך, נס, הוא צועק: אני לא מאמין. התקשר להוריו ואמר שניצל בזכות הצדיק מנתיבות, נס וכולם רוקדים משמחה יחד איתו בהתלהבות גדולה, וכך הוא חזר בתשובה שלמה. ויש המשך לסיפור.

יצחק הבריא אך עברו שנים והוא לא הצליח להתחתן. אבא כבר הלך לעולמו. יצחק היה מגיע להילולה שערך הרב עדס הרב של הרצליה לאבא. אחרי ההילולה ניגש לרב סיפר את סיפורו וביקש עצה לשידוכים. אמר לו הרב עדס לך לפ״ת וזכותו של הבבא סאלי תעמוד לך. הגיע לפ״ת בזמן מנחה ונכנס לבי״כ והתפלל. בעודו מחכה לערבית סיפר לאיש אחד את סיפורו. הציע לו האיש שידוך וב״ה השידוך יצא אל הפועל. זהו כוח הצדיק וכוחה של תשובה.

הקב״ה רוצה לתת לנו, אך אם לא נכין עצמנו לברכה לא תהיה לה על מה שתחול. צריך להתחזק בצניעות, כבוד הורים, טהרת המשפחה, גם אם קשה, אם מאמינים ורוצים מאד מתגברים.

אבא נפטר בד' שבט אנחנו עדיין בחודש שלו. כל אחד שיקבל קבלה אמיתית קטנה והקב״ה ישפיע שפע של בריאות. בע״ה שפע של טהרה וטוב.

הרבנית רחל גולדנברג ביתו של הרב אוירבך זצ״ל

אבא היה פוסק וראש ישיבה, מה יש לנו הנשים ללמוד מלימוד תורתו?

תורה היא כמו עסק יש הרבה שותפים. גם אנו הנשים שותפות בעסק התורה.

כמו כן יש ללמוד ממידותיו. אבא תמיד למד, אך קודם לתורתו הייתה מידת דרך הארץ שלו. אמר שהאדם צריך להיות קודם כל כלי קיבול לתורה. הכוונה להיות בעל מידות טובות. דרך ארץ קדמה לתורה.

מידתו הבולטת הייתה ענווה שהיא היסוד שעליה מושתתות כל המידות. כל חייו ברח מהכבוד. הציעו לו משרות רבנות דיינות ועוד משרות חשובות - לא רצה כלום. אחרי הרב חרל״פ כרבה של ירושלים רצו לבחור בו, הגיע משלחת מכובדת אך הוא סרב. חשב שהוא לא ראוי או שזה יפריע למשפחתו. הם לא וויתרו ותכננו שילוו אותו לפני התפילה ויכתירוהו. כששמע זאת יצא מהפתח הצדדי מביתו והלך לאחותו שגרה בשכנות בשערי חסד ולא יצא ממנה עד ששמע שהקהל התפזר. ברח מהכבוד והכבוד רדף אחריו. כשהיו שרים לכבודו היה עושה תנועה קבועה בידו כאומר: "מה אתם רוצים ממני?". כשקיבל במכתבים תארים הרב הגאון. . . אמר זה מיותר למה אתם מכבידים על עבודת הדוורים? עד שהם מגיעים לשמי זה גוזל את זמנם. פעם איים על מערכת העיתון שלא יקנה אותו אם ימשיכו להכתירו בתארים. כשאחד האחיינים שלו אמר עליו גאון, גדול הדור וכו' החרים אותו אבא ולא רצה לדבר איתו.

היה אוהב ומכבד לקטנים וגדולים כאחד. תמיד האיר פנים וחייך. את קבלת הקהל קיבל לא על חשבון הלימוד אלא בהפסקת הצהרים כשאכל. יום אחד דפק ילד על דלתו ואני לא רציתי להכניסו כדי שיאכל במנוחה. הוא הכניסו והילד ביקש להצטלם איתו. רבים באו שיעשה חלקה לבנם והוא עשה זאת בשמחה. פעם באה אליו משפחה בשנית והתנצלה שהפילם שבו צילמו את החלקה מאתמול נשרף וביקשו לצלמו שנית. אבא בסבלנות לקח מספרים ועשה תנועה של גזירה לשם הצילום כפי שביקשו. היה מחלק לכל ילד שבא שוקולד וקראו לו סבא שוקולד.

כל בוקר היה מברך את מנקה הרחוב וזה היה מחכה לברכתו. בשכנותנו גרה אישה המעורערת בנפשה. עמדה בקומה שנייה והייתה מאושרת כשאמר לה בוקר טוב. אמרה שהוא היחיד המברך אותה. רבים צבאו והגיעו לביתו. יום אחד היה תור ארוך והוא ראה מהחלון איך אחד האנשים עוזב את התור. יצא לקראתו ושאלו: "למה אתה עוזב?" ענה לו האיש שאולי שאלתו לא כ״כ חשובה שהרי הוא רואה שיש הרבה אנשים שצריכים אותו יותר. שאלו: מה שאלתך? וענה לו שיש לו ילד מחונן שמוריו בת״ת רוצים להקפיץ אותו כיתה והוא מתלבט מה לעשות? ענה לו אבא: "הרי זו שאלה חשובה מאד מדובר בשאלה בענייני חינוך!"

סרב לתת עצות מתוך ענווה, חשש. אם זה היה שאלה של חסד ענה. פעם באה אלמנה שסיפרה שהיא עצובה ומאשימה עצמה אולי לא עשתה מספיק למען בעלה. אמר לה שכשהיא תחזור לביתה תקנה לילדיה צעצועים. התפלאה האישה על עצתו אך עשתה כדבריו. הגיע לביתה עם מתנותיה וכל ילדיה שמחו שימחה גדולה רקדו והודו לה, חזרה שמחתה של האישה והבינה את עצתו של הרב. כוחה של הנתינה שמביאה להסרת העצבות.

יום אחד בא אליו מנהל הת״ת וסיפר לו על תלמיד שאביו נפטר בהיותו צעיר והשאיר אלמנה ויתומים רבים והם מתקשים מאד מרוב צערם. בקש אבא את הטל' של אותה משפחה והתקשר אליהם. "פה מדבר שלמה זלמן אוירבך מירושלים". דיבר עם האימא ניחם וחיזק אותה ואחר דיבר עם כל אחד מהילדים. אמר להם תחזרו לת״ת ותגידו: "הרב אוירבך מירושלים ניחם אותנו." זה יתן להם שמחה וגאווה. כשיש צורך לשם חסד אמר הרב. פעל תמיד בחכמה רבה. קיבל הרבה תרומות וחילק אותם לנצרכים. קנה דירות ליתומים. שאלתי אותו למה לנו אתה לא קונה דירות ולהם כן? ענה:" אתם תסתדרו ליתומים אלו אין מי שיעזור." היה לו יחס מיוחד לאלמנות ויתומים. הייתה לו אחות אלמנה הלך בעצמו לברך אותה ואת ילדיה.

אמא הייתה מסתירה ממנו אם אחד הילדים היה חולה כדי לא להטרידו בלימודו כי ידעה את נפשו הרחומה. אני עצמי הייתי עוזרת לאימא ומנענעת את אחי החולה לילה שלם. היה יתום אחד שאביו נפטר והתבייש לאמר את הקדיש. אבא קרא לו ולימדו את מילות הקדיש ואמר שהשמים ישמחו לשמוע את הקדיש שלו. אכן היתום התחיל לאמר את הקדיש. כך גדל והלך ללמוד בישיבת "קול תורה". בימים הנוראים היה אבא מתפלל בישיבה זאת. פעם ביו״כ אחד ביקש לראות את אותו יתום. קראו לו והוא ניגש אליו בחיל ורעדה. שאל אותו אם יש לו 4 המינים. ענה הבחור שאין לו. ענה לו אבא שיבוא אליו כי כבר הכין בעבורו 4 המינים. בערב יו״כ היה הולך לחולים ומזהירם שעליהם לאכול כי יש כאן פיקוח נפש. חילק להם כוסיות של השיעור הנדרש. כשם שמצווה לצום כך מצווה לאכול. שנה לפני מותו הלך ועלה 4 קומות כדי לבקר אחיינית שהייתה חולה.

יום פטירתו חל בכ' אדר ב'. שיהיה מליץ טוב לכל החולים ועל הילדים ועל כולם.

הרבנית נחמה לוריא (מחנכת בסמינר בית יעקב) ביתו של האדמו״ר מסלונים הרב נוח ברזובסקי "בעל נתיבות שלום"

"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי. . . מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם".

יש לי שעות שאני כ״כ רוצה להתרומם להיות יותר, אני מתפללת, עברה התפילה, שבת, עברה השבת, יוה״כ וגם זה עבר. ויש רגע של התרוממות – "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי" עד שאני מגלה שההתרוממות שייכת: "אל בית אמי ואל חדר הורתי. ."

אינני יכולה לדבר על אבי על בעל "נתיבות שלום" – זהו "בית גנזי".

אך אדבר על אמי – על העזר כנגדו.

"שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. יש תורת אם היא התורה שאנחנו יונקים ממנה. הרב חיסדא היה עומד על רגל אחת בגיל 80 ואמר: "חמין ושמן שסכתני אמי בימי נעורי עמדו בימי זקנותי". בית חייה של אימא הייתה הישיבה שאבא יסד. אבא עלה לארץ ב1935. רבו האדמו״ר "בית אברהם" מסלונים הגיע לארץ והציע לסבי "בעל ברכת אברהם" שגר בטבריה את בחיר תלמידיו הוא אבי לביתו חוה היא אמי לאישה. חזר האדמו״ר לברנוביץ קבע את האירוסין ושלח את אבי לארץ שיהיה האיש שלנו בארץ. (יש אומרים שהייתה זאת נבואת הלב כי מי שעלה ניצל מהתופת)

אבי ואמי היו סמוכים על שולחן הסבא הגדול בטבריה. תנאי המחיה היו קשים, עוני רב, מזג אויר קשה. אין לאן לברוח בחום של 42 ללא מזגן וללא מקרר. היו גם פרעות של הערבים. באחד מהם נרצח דודי אחי אמי. האנשים היו גיבורים חיו טפח מעל האדמה. נוסף לכך הרוח הלאומית של הקיבוצים והמושבות ערערו את יסודות הישוב ורבים עזבו וחזרו לאירופה. ב״ה אנו רואים שהיום הדור הרביעי חוזר למקורות.

אחרי שנולדו שני ילדים ואבא רצה להמשיך ללמוד עבר לת״א וכיהן כראש הישיבה "תומכי תמימים" של חב״ד. אחרי ששמעו ממנו שיעור בקשו שישאר איתם. תנאי החיים בת״א היו טובים יותר.

בעקבות השמועות על ההרג שבאירופה הייתה דאגה רבה למשפחה לקהילה ולאדמו״ר בנו של ה״בית אברהם" שהיה החברותא של אבא בישיבת "תורת חסד" בברנוביץ. נעשו מאמצים להצילו אך האדמו״ר השיב להם מכתב ובו נכתב:

"אולי אני טועה ומה אעשה שחסידי תלויים בי ואיני יכול להשאירם כצאן ללא רועה".

ואז אבא אומר: " אם אין בידנו להציל את הגופים הבה נציל את הרוח" החסידים נשארו מתי מעט, צריך להקים מחדש את הישיבה ולהמשיך את חסידות סלונים. לשם כך עזב את ת״א והקים את ישיבת "בית אברהם" בירושלים כהמשך לישיבה שנמחקה באירופה. לפני שעשה צעד זה קרא לאימא ושאל אותה אם היא מוכנה ללכת אחריו? כי ידע שישתכר פחות. אם עד עכשיו קיבל 15 לירות משכורת מעתה יקבל 3 לירות. ענתה אימא: "יהיה לחם?" ענה: "לחם יהיה אך חמאה לא מבטיח" ענתה: "אני אחריך". המצוקה הייתה קשה לא תמיד היה הכסף הנדרש. מחצית ממשכורתם שילמו למלמדים בחדר עבור הילדים.

כשמלאו לאימא 70 ובבית נאספו כולם נכדים ונינים שאלתי את אבא: "תן לי משפט ברכה משלך לאימא". ענה:

"זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר" כי זה היה התחלת הישיבה. הישיבה הייתה כל חייו. והישיבה הייתה צריכה אימא. התחילו עם 5 תלמידים. במלחמת השחרור כששכונת מאה שערים הופגזה התלמידים התפזרו. בימי המצור הכינה מעדנים מקליפות של תפו״א. קמח היה בזכות מאפית ברמן שהייתה בשכנותם. זאת הייתה סגולתה להכין משהו מכלום. בישלה וטיפלה בתלמידים. אהבתה הייתה לתלמידי הישיבה ולתורה של אבא. אבא היה המגיד, המשגיח, הר״ם, האמרגן שדואג לכספי הישיבה. כמעט ולא ראינו אותו. אך כשהגיע היה לנו אבא מלא. מה שקרוי היום זמן איכות. אימא נאלצה להתמודד עם כל הדברים הללו.

אחרי פטירתה מצאנו בבית סבא בקופסא מכתב ששלחה לאביה שהיא חולה ומבקשת שיברך ויתפלל עליה. ה' יודע שאחת שאלתי מאיתו שבתי בבית ה' כל ימי חיי. אם ה' יעזור לי אני מבטיחה שאקדיש את חיי למען התורה ושחסידות סלונים תעלה ותפרח.

האורחים והתורמים של הישיבה היו מתארחים רק אצלנו- בית של חדר אחד. אהבו להיות רק אצלנו. אני זוכרת בהיותי קטנה הלכתי לפני ביקור שכזה לדודתי כדי לשאול ממנה סרוויס של כלים כדי להגיש בהם אוכל לאורחנו האמריקאים שהיו צריכים לארחם כדי שיתרמו לישיבה. היום כשנכדי מתארחים אצלי ואומרים: "סבתא זה צפוף" אני משיבה: אינכם יודעים כמה אנשים הצטופפו סביב שולחן קטן פי כמה מזה.

שבת בבית אבא ואמא

יש כמה מדרגות בשמירת השבת: 1. דרך כללית של שמירת ל״ט המלאכות שמפורטות בשו״ע.

2. הבנה פנימית שהשבת מעידה על הבריאה – יסוד האמונה והיא עבודה פנימית להבין את חכמת הבורא מה שעשה ב 6 ימים ומתוך כך להבין את השבת

3. ויש מי שמעמיק מלא שמחה כי חש את מה שכתוב: "בינו לבין בני ישראל אות היא לעולם" כמו מלך שמתייחד עם מטרוניתא שהיא השבת. מתנה של הקב״ה לישראל. שבת משאת נפשו של כל יהודי. זאת הייתה דרכו המיוחדת של אבא בשבת. הוא כתב חיבור שלם "נתיבות השבת" על סוד השבת האור של השבת. אצל סלונים הייתה עבודת נפש מיוחדת בשבת.

אבא יושב ואבוקת השבת האירה לו, אימא השתדלה להחזיק את האבוקה הזאת. "ידיד נפש אב הרחמן נפשי חולת אהבתך". אבא אהב את השבת. הסיפור מתחיל לפני שבת. יום חמישי אימא גמרה לבשל הכל, שישי בבוקר שמה את החמין, התרחצה והתלבשה לכבוד שבת. ענדה במיוחד שרשרת פנינים. הייתה יושבת ומחכה כמו שכותב הרמב״ן: "יתעטף בציצית וישב בכובד ראש כמי שמחכה למלך. אני נזכרת באימא ככה מחכה: "בואי כלה בואי כלה" בירושלים השבת נכנסת 40 ד' לפני שבת. אימא שאלה: "נו כבר מותר להדליק את הנרות?" מנהג זה קנתה עוד בבית אביה. חמישי בערב השולחן כבר ערוך. בזמן מלחמת המפרץ לאבא היה דלקת ראות. הוזמן רופא, היה זה ביום חמישי בערב. כשניכנס שאל: "למי מחכים?" ענה אבא: "לשבת" בדיוק אז נשמעה צפירה להיכנס למקלטים. אבא אמר: "אני בבית ולא יורד אתה הרופא יכול לרדת למקלט". אמר הרופא החילוני אני נשאר אתך הבית הזה נראה לי המקלט הכי בטוח שיש. כנראה הייתה זאת בהשראת השבת.

גדלנו על סיפורי השבת. היה יהודי חולה שחפת עני ומדוכא בצרות, שעור פניו התקלף מרעב. יריית הפתחה של שבת אצל החסידים היא אמירת המזמור ק״ז בתהילים:"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר." כשנכנס העני להגיד "הודו" נהיה בן אדם אחר – שבת האירה פניו. עוד מקרה שסופר ע״י חסיד שהגיע מברנוביץ וסיפר בביתנו שיום שישי אחד ילד מפגר שובב הלך לאיבוד. חפשו ולא מצאו. חששו שנחטף ע״י הגויים. נכנסה שבת. האב נהל את השבת כאילו לא קרה כלום. לאשתו שבכתה אמר:"מלכה, שבס!" והיא התעשתה. שנים רבות א״כ כשאבא נפטר היה זה ביום ג' יומיים לפני 9 באב, נכנסה שבת "נחמו" ולמי שבכה אמרנו: "מלכה, שבס!" סיפורים אלו בנו בתוכנו רובד של קדושת שבת ועיצבו את חינוכנו.

אבא על מיטת חוליו בבית החולים שוכב, יום שישי, מצבו אנוש, נשארנו בני המשפחה בשבת כדי לסעדו. עבר לילה קשה, הינו כולנו לידו, שרנו שירי שבת, אכלנו. למחרת פתח עיניים הביט בעצמו ואמר: "שבת למה אני לבוש כך לשבת? " איך נזכר ששבת הרי היה מחוסר הכרה? כנראה בזכות השטרימל שחבשו אחי. ביקש שילבישוהו. אמי שלא עזבה אותו יצאה להביא לו קפוטה, אחי נתן לו את השטרימל שלו. הגיע מנחה, סעודה שלישית. אחי שרו: "יה אכסוף נועם שבת", מגיעים לבית השני של "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תארוג אליך אלוקים" ואחר "לקבל נועם שבת", והשירים עולים וחודרים לנשמה, אז הזדקף אבא ועיניו נפתחו. נכנסו עוד ועוד חסידים וכולם שרים בהתרגשות רבה. "ויהיו רחמך מתגוללים על עם קודשך. . . מנהר היוצא מעדן. . . ע״י שבת קודשך" ואז הצטרף אבא לשירה וכשהגיע למילים: "נפשי חולת אהבתך"! נסתלקה ממנו מחלתו! ! .

ואני ואימא עומדות ולא יכולות להתאפק ובוכות.

זאת הייתה השבת של אבא ואימא!

אימא נפטרה אחרי יוה״כ מזוככת ומטוהרת במעמד של כל בני המשפחה. הלוויה התקיימה שעתיים אחר –כך. בחצר הישיבה העמידו את הסוכה ובה ספסלים רבים מוכנים לסוכות. פינו את הספסלים ותוך שעתיים התמלא החצר אלפי חסידים תלמידי הישיבה בכל השנים. אלפי אנשים עמדו על הספסלים ורציתי להגיד לאימא: " שאי סביב עיניים וראי כולם נקבצו ובאו לך" כל התלמידים הגיעו מכל קצוות הארץ, טבריה, אשדוד, חיפה, בני ברק. שאלתי: "איך הגעתם?" וענו:

"מה, עורכים הלוויה של אימא ולא נבוא?"

כך החזירו לה התלמידים על מסירותה הרבה בכל חייה למען הישיבה.

הרבנית זהבית וינשטונגר נכדתו של הרב אושר פרוינד הקים מפעל חסד "יד עזרה"

גדלתי בבית של סבא שהיה בעל חסד אמתי. לא כל אדם יכול לחיות כך. סבא המשיך את מידתו של אברהם אבינו. היה בביתו 4 פתחים כדי שמי שרוצה להגיע לבית יוכל להיכנס. אמי הייתה ביתו הגדולה של רב אושר שהיה חסיד סלונים מטבריה.

מאחורי בית החסד הזה עומדת סבתי אישה מיוחדת בלעדיה זה לא היה קיים. "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, סוס ורוכבו רמה בים. עם ישראל הסוס שרכב בים. בלי הסוס הרוכב נופל, בלי "רעיתי" זה לא שווה. בלי סבתא שאפשרה לסבא זה לא היה הולך.

סבא הקים את "יד עזרה" היה הולך ביום שישי לשוק מחנה יהודה ואוסף ארגזים בהתחלה בידיו, אחר בעגלה ואחר עזרו לו אחרים. סבתא הייתה אישה מאד נקיה, לפני שבת הבית היה מצוחצח. ערב שבת, שעה לפני שבת מגיע סבא עם הארגזים. סבתא הייתה מחליפה את סינר השבת הלבן בסינר של חול ועוזרת לסבא לברור את הפרות והירקות הפגומים. מעמידה סירים גדולים ומכינה מרק ותבשילים. כל מי שלא היה לו היה בא לאכול. בדרך מביה״כ היה סבא אוסף עוד אנשים, אין לי מושג איך כולם נכנסו לבית הקטן. סבתא הייתה מכינה בכמויות אך אם באו יותר תמיד היה מספיק. סבא אמר לה שיש לה ברכה במעשה ידה. הכינה תמיד אותה כמות ותמיד הספיק לכולם לא משנה כמה היו.

זה לא תמיד היה נעים לשבת לשולחן עם אנשים מסכנים עם ריח לא נעים. סבא אמר לא פעם שיביאו את הבגדים שלהם ושהוא ינקה אותם. זה לא היה פעם ולא פעמים אלא כל הזמן. כולם ידעו שבבית של רב אושר אפשר לאכול ולשתות תמיד.

יום אחד דופק משהו עם מזוודות ואומר במבטא אמריקאי: "יש לי בן מסכן מגודל אני לא יכול לגדלו". אמר, השאיר את המזוודות ואת הבן וברח למכונית שחיכתה לו בחוץ. הבן נשאר בחוץ. סבתא זירזה אותו שיכנס. עשה טובה ונכנס, נשכב על המיטה. הגישה לו אוכל והוא זרק לה אותו בפרצוף. סבא אמר סבלנות הוא ירגע מעצמו. בקשה סבתא שיאכל ושיוציא את הנעליים כדי שיצחצחו אותם. הם טיפלו בו, והצילו אותו. היום הבחור הזה אדם גדול בלונדון והוא בעל 13 ילדים.

הרבה אנשים היו באים ומתנים את צרותיהם בפני סבא. יום אחד שמרתי על הדלת. מאות אנשים חיכו להיכנס. שאלתי את סבא: "איך אתה יכול לשמוע כ״כ הרבה צרות?" ענה: "מה להיות כזה אנוכי? הוא סובל ואני לא יכול לשמוע אותו?"

סבא האמין אמונה גדולה בבורא עולם הוא לא הלך לרופאים ויעץ לאנשים שלא ללכת אמר להם תאמינו שהוא רופא בשר ודם. חסידיו הלכו באש ובמים אחריו. מחלות קשות הפכו ל״גורנישט" כלום. הייתה אישה בסמינר חולת סרטן, צהובה ממש, אימא ל 4 ילדים לא הלכה לרופאים. כולנו פחדנו. שאלוהו למה אתה אומר לה לא ללכת לרופאים? זה מסוכן. ענה:"כך אני מאמין אך היא יכולה לעשות לפי בחירתה. זהו רצונה. היא לא חיבת לשמוע בקולי."

אני מודה שזה לא מתאים לכל אחד. אך סבא היה כזה. כשקיבל התקף לב, פניו היו שחורות ולא הסכים ללכת לרופאים. היה נושם עמוק ומדבר לקב״ה. אמר: "יש לי רופא כל בשר מה אני צריך רופא?" הוא עצמו חי שנים ארוכות ונפטר בשיבה טובה. חולת סרטן שהרופא אמר לה שיש לה סרטן בבלוטות בגרון ויש לה כמה חודשים לחיות. עודד אותה ואמר לה: תאמיני ברופא כל בשר. לרופא מותר לרפות אך לא לייאש. תאמיני, זה כלום".

אמר שכל ניסיון של האדם זה כדי שנתעלה ונשתנה וזהו התיקון והרפואה לכל החלאים ביחוד אם הכאב חזק. אנשים שעשו לו צרות או פגעו בו לא השיב להם אלא אמר שזה עניינם הם אלה שצריכים לתקן דרכיהם וח״ו שהוא יחזיר להם ויהיה כמותם. לימד אותנו שהכל מלמעלה כדי שנתחזק. סיפר לנו את סיפור החמור: חמור נפל לבור עמוק ונער ונער כדי שבעל הבית ישמע, יבא ויצילו. באו אנשי הכפר והצטערו בצער החמור והחליטו שאי אפשר להעלותו ולכן משום צער בע״ח יש להרוג אותו ולקצר את יסוריו. לשם כך התחילו זורקים עליו אבנים כדי לסקלו. החמור המסכן שמח לראות את האנשים אך לתדהמתו הרבה במקום להצילו הרגיש שאבנים נזרקות על גבו. נער ונער: "מה זורקים עלי אבנים? אני בבור והם עוד רוצים להכאיב לי?" ואז מצא מוצא – ניער את האבנים מגבו ועלה על האבן, כל אבן העלתה אותו עוד ועוד עד שהצליח לעלות מהבור. כך בענייננו כל יסורים הם נסיון שאם נתעלה דרכו אז נגיע למקום חדש של הצלה וגאולה.

סבא היה צורף. יום אחד נסע למקום רחוק וקנה הרבה זהב, הגיע שבת ונשאר במירון. נכנס להתפלל בקבר רשב״י. אחרי התפילה ביקש מאחד ממלוויו שישמור לו על מזוודת הזהב ונכנס לשירותים. כשחזר לא ראה את האיש ולא את המזוודה. הבין שהיא נגנבה. דבר ראשון רץ לחפש את האיש להרגיעו. אותו האיש היה כה מבוהל מהגנבה שלא הצליח לשמור על הזהב עד שברח ונעלם בין ההמון. סבא מצא אותו חיוור ורועד כולו. הרגיע אותו ונתן לו כוס מים ואמר: "הכל מאת ה', ה' ימלא חסרוני" אפילו ברגע קשה זה של אובדן כל רכושו היה רגוע ובטח בה' ורץ להרגיע את האיש.

הייתה לו אהבת הזולת מעין כמוה. לא הבדיל בין אדם לאדם. אהב את כל הגבאים שלו ולא הפלה איש. כשבא אדם מכובד שאלו אותו האם להכניסו ראשון? ענה: "אתם בטוחים שהוא חשוב יותר אצל הקב״ה? הרי ששנינו נשכב בעפר. !"

על הכל אמר: "תאמין שזה מבורא עולם, ואין לפחד כלל"! .

עד היום סבא חסר לנו מאד. רבים פוקדים את קיברו. הייתה לי בת דודה שלא היו לה ילדים וגרה בחו״ל. ביקשה ממני שאכנס אליו כדי שיברכנה. השיב "ה' יעזור". זה היה סימן שאין ישועה. אם אמר: "רפואה שלמה במהרה ירפא" ידענו שתגיע הישועה. אמרתי לה: "חני בואי לארץ ותידפקי על חדרו שיברך אותך". כך עשתה. הגיע אליו והוא ענה לה: אמרתי לך ה' יעזור. אין לך אמונה? אין לך סבלנות? יהיו לך עוד קינדרלך (ילדים)". כששמעה זאת נרגעה. כעבור שנה שלא קרה כלום שוב צלצלה אלי וביקשה ממני ללכת אליו בשנית. אמרתי לה: "סבלנות הרי הוא אמר לך חכי בסבלנות ותאמיני". עבר זמן ובת דודתי מתחננת: כנסי אליו שנית אני לא עומדת בניסיון הזה. נכנסתי אליו ואמר: זה יצליח רק סבלנות. אחרי שנה ילדה בת לשמחת כולנו. עברו 9 שנים ולא ילדה עוד. סבא נפטר בינתיים. שוב צלצלה אלי:"זוכרת שהבטיח לי ילדים? מה לעשות? אמרתי לה עלי לקברו. סבא הבטיח לך ילדים. תאמיני. עלתה לקברו והתפללה: "ר' אושר הרי הבטחת לי קינדרלך"! כעבור זמן מה נולדו לה שלשיית בנות.

רבים עולים לקברו. פעם אמר לי משהו:"אני עובר כל בוקר להגיד לו בוקר טוב כפי שהיתי רגיל בחייו."

אבא היה רגיל כל יום להביא ארוחת צהרים לזקן אחד. כאשר חלה אבא אמר לאמי: "תעשי לי טובה תביאי צהרים לאותו זקן" עשתה אמי כבקשתו. כשראה אותה הזקן כעס. שאלה אותו: "למה אתה כועס?" ענה" "ר' אושר גם מנקה את ביתי ועכשיו מי יעשה זאת?" עשתה כאביה וניקתה את ביתו. כשפגשה את סבא שאלה: "מה, זה מה שאתה עושה לו כל יום?" ענה: "כן, למה לא? זה שום דבר. כל דבר טוב שאדם עושה בחייו זה כדאי, השכר ניתן לו בעוה״ב. אז אם נזדמנה לי אפשרות כזו לא אנצלנה?"

היה בעל תפילה. כמה היה מתפלל על כלל ישראל. אמר: "אם לא יהיה אהבת חינם המשיח לא יגיע, מקדש נחרב בגלל שנאת חינם ויבנה באהבת חינם."

רחל מסרה סימנים לאחותה לאה יש לשאול על כך: איך יכול להיות שרחל ריחמה על אחותה ולא על חתנה יעקב? בגלל זה נאלץ לעבוד עוד 7 שנים ונגרמה לו עוגמת נפש?

נשים לב שיעקב לא כועס על רחל בעקבות מסירת הסימנים. רחל מבינה שיעקב רואה בצער של השני. זה היה שכשפגש אותה בכה על כך שראה שהיא תמות צעירה. בכה לא על צערו אלא על צערה של רחל. מכאן הבינה שצער הזולת חשוב בעיניו יותר מצערו ומכאן הסיקה שמעשה מסירת הסימנים כדי לא לצער את אחותה מוסכם עליו. הראיה שצדקה כי לא כעס עליה.

כזה היה סבא. תמיד ראה את הצער של השני, הרבה להתפלל, לא אהב שידברו עליו.

אני בדברי אלה מספרת רק גרגיר ממה שהיה. הבית ממשיך בדרכו דרך החסד, רק כיסאו נשאר ריק. הוא חסר לנו מאד.

כל הצדיקים שסופרו כאן היום שיתפללו עבורנו שיבוא גואל.

הרב טל – הצדיקים ואנחנו

אחרי כל השיחות על הפירות המתוקים של הצדיקים הגדולים ננסה לראות איך הדברים הללו נוגעים ושייכים לכל אחד מאתנו. גם למי שלא זכה להיות פרי מתוק של צדיק.

כדאי שנעמיק בדברי חז״ל על אותו אדם במדבר שמתייבש בצמא. הגמרא מספרת שמוצא אילן על מקור מים, צילו נא, אכל מפירותיו וחזרה אליו נפשו. ואז מברך את האילן: "שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". מה ההבדל בין הפירות לבין הנטיעות? אם הפירות מתוקים הרי שהנטיעה תהיה כמותם גם מתוקים.

ההבדל הוא שהפרי הוא חלק מהעץ, נטיעה היא נפרדת מהעץ. היא ניטעת במקום ובתנאים אחרים. גם היא יחור מהעץ ולכן על אף שהיא ניטעת במקום שונה ונפרד מהעץ הוא מברך את העץ שיזכה שהנטיעה תישא עליה את התכונות הטובות של האילן המקורי. "שכל נטיעותך יהיו כמותך".

וזה מה שכתוב "והאלוקים ברך את אברהם בכל" – שבכל דור ודור יהיו נטיעות –צדיקים ומהם יבואו אחרים כמותם. מכאן נלמד שצדיק יכול ליצור מציאות אחת ממנו – נטיעה אחת שתהיה כמותו. יבואו תלמידיו שהם שונים לגמרי (התנאים השונים של הנטיעות החדשות)ויוכלו לשאת בקרבם את תכונותיו הנהגתו ותורתו.

איך אפשר להיות נטיעה של צדיק? הרי צדיקותם רבה: בבא סאלי צניעותו קדושתו. הרב עובדיה תורתו, הרב אוירבך– גאוניותו ומאור פניו, הרב אושר - חסדיו, הרבי מסלונים אהבת ה' ותורתו, השבת שלו וכו'. העובדה שמדובר בנטיעה אחרת – במציאות שונה היא המאפשרת לנו להיות נטיעה.

התורה היא אור אלוקי גם מעבר לקיום של הצדיק. כל צדיק מזריח אור גדול בעולם.

ואנו נשמותינו יכולים להאיר ולהזריח בהתאם לנשמתנו. כמו שנר יכול להדליק נר. אור מתפשט. יש בנו יכולת לקלוט את האור בהתאם לנשמה המיוחדת שבנו.

"שימו לב לנשמה שאורה בתוך נשמתנו"

קדושה. איך פותחים את הלב לקבל את האור?

איך אפשר לצוות להידבק בשכינה? אלא הידבק בתלמידי חכמים. צדיקים עוסקים במצוות ולומדים תורה, בעצם מעשיהם ולימודם שורה עליהם שכינה. בעבר שכינה הייתה יורדת דרך המקדש. היום השכינה שורה בישראל דרך הצדיקים. כאשר אנו מתדבקים אליהם ובהם משהו קורה לנו.

צדיקים אלו נפטרו מהעולם ואיתם עלה גם אורם. על כן יכולים אנו ללמוד ולקרא על מעשיהם ותורתם ואז אורם שב ונידבק בנו וכך אנו הופכים להיות נטיעה של אותו צדיק. משמרים את דרכו בתנאים חדשים. זוהי נטיעה.

וצריך לפתוח את הלב, אור שלהם ינשוב לתוכנו ויאיר בנו. גם אם מעשיהם גדולים ונראים לא מציאותיים עבורנו, הרי שאם נדע על כך זה ישפיע עלנו.

בניגוד לגויים שההיסטוריה שלהם זוכרת את העשירים, המושלים, המדענים, הכובשים וכו', לעומתם היהודים לא זוכרים את ראשי הקהל העשירים הגבאים אלא את הצדיקים רמב״ם רש״י וכו'.

אלה הם דברי ימי ישראל- הצדיקים.

דרך הצדיקים בכל דור ודור אפשר לראות שה' לא עזבנו ומשכין שכינתו בנו.

לכן צריך למסור את הנפש לתורה, למידות, לטהרה, לחינוך כדי להצמיח צדיקים אלו. כמה שנוכל להעמיד יותר ויותר שכינה בישראל ע״י זה שיהיו בנו צדיקים שנוטעים נטיעות של צדיקים כך יאירו את העולם במעשיהם הטובים וכך נזכה לראות שכינה בישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אם השומרת על לימוד הבן

מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סי...