ג. פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני" – וניגונו של ר' הלל פאצ׳פר
אם כן, אחרי כל ההקדמות האלה, נסתכל על הדף הזה – פיוט שכתב הבבא-סאלי:
יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
קץ ימים גלה לעם אלה עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
אנחנו ערב חדש שבט, וידוע שיש קשר בין השרש שבט לבין השרש שפט, כי אותיות ב ו-פ מתחלפים באותיות בומף (אולי ב-פ זה החילוף הכי שכיח והכי חזק). אם כן, שבט מאד קרוב ל-שפט, ו-שפט זה נוטריקון שירים-פיוטים. פיוט הוא משער פט, וכתוב בסוף מסכת ברכות בירושלמי "כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין", כל מי שכותב פיוטים ושירים זה בישין, אבל מי שכותב פיוטים של תורה זה טוב מאד.
זה גם משהו שקשור לחדש שבט ולחוש שלו – חוש האכילה. היות שהבבא-סאלי היה קשור מאד מאד לאמונת צדיקים ולחגוג את ההילולא של כל הצדיקים הגדולים, הוא היה נוהג לעשות הרבה סעודות לכבוד הצדיק. בענין ההתקשרות לבעל שם טוב הוא פעם גילה שהבעל שם טוב בכבודו ובעצמו היה אצלו – התגלה אליו, בא אליו בהקיץ, ביחד עם המגיד (מזכיר לנו את הסיפור של אדמו״ר הזקן בכלא), ואמר שהבעל שם טוב בא ועמד ושתק, לא דבר איתי. הוא היה שם, ואולי דבר בעינים או בלב, אבל הוא שתק בפה, ואילו המגיד דיבר איתי, אבל אני לא יכול לגלות לאף אחד מה שהוא אמר לי. מגדולי תלמידי המגיד, זה שבא לארץ, זה רבי מענדלי ויטבסקר, בעל פרי הארץ. גם כן, פעם אחת – ביום ב' דר״ח אייר, יום ההילולא של רמ״מ מויטבסק, בעל פרי הארץ – אמר שהוא בכבודו ובעצמו בא כששכבתי במטה, החזיק לי את היד והקים אותי מהמטה, כדי לחגוג ולעשות סעודה לכבוד ההילולא שלו. לא סתם קוראים לאבא שלו מסעוד – ישראל בן מסעוד, בן זה לשון הבנה, הוא מאד הבין בערך שעושים סעודה לכבוד הצדיק. גם אפשר לכוון עכשיו גם שאנחנו עושים סעודה לכבוד כל הצדיקים. לעשות סעודה זה משהו גדול מאד, לסעוד את הלב. זה שלסבא קוראים יעקב ולו ישראל ולבן מאיר – לא אומר מאיזה עדה הם, אבל מסעוד – אני כבר יודע. יש פה משהו מאד מיוחד. למה הוא קרא לבן שלו מאיר? מאיר במילוי – מם אלף יוד ריש – עולה 721, מסעוד ישראל. אבא שלו והוא יחד זה הבן שלו. למאיר יש שני בנים, שיהיו בריאים, רבי דוד ורבי אלעזר. דוד אלעזר = אביחצירא (שם המשפחה). יש עוד הרבה רמזים מופלאים בשמות.
נסתכל בסוף הדף: הסימן של כל הפיוט הוא ישראל חזק, כדרך המחברים של השירים והפיוטים לרשום את שמם בר״ת עם חזק, זה הדבר הגלוי. אבל הסיום זה "קץ ימים" – לא "קץ הימים" – ו״ימים" זה ר״ת יעקב-מסעוד-ישראל-מאיר, ארבעה דורות. עוד פעם, הוא ראה בבן שלו, רבי מאיר, את התכלית – תכלית העליה, בחינת משיח. ידוע ש-מאיר זה גם ר״ת "רוח אפינו משיח הוי'". זה "קץ ימים גלה לעם אלה".
לפני כמה שבועות לא ידעתי מהקיום של הדבר הזה, אבל ברוך ה' שזכינו, וזכות המחבר וזכות כל הצדיקים של המשפחה תעמוד לנו ולכל עם ישראל. יש פה דברים מופלאים ביותר, כמעט כל מילה וכל ביטוי כאן אפשר לדרוש ולחשב, ולהוציא מזה פלאי פלאים. אבל הדבר הראשון כשרואים פיוט, כדי שזה יופנם אצלנו, צריך לשיר אותו. את הפיוט ראיתי מלפני שבועיים בערך, ושמעתי גם שנוהגים איזה מנגינה, אבל את זה לא שמעתי – אז זה לא בתודעה שלי, וכרגע גם איני רוצה לשמוע את זה, עד שלא ננגן משהו אחר. אחר כך נשמע גם את זה. אז תוך כדי שלומדים ומתבוננים בפיוט, ועכשיו ספרנו על הקשר ההדוק שלו עם הבעל שם טוב.
עוד ווארט, הרבי אמר על הבבא-סאלי שהוא א בעל שם׳סקע איד – ביטוי מיוחד, שהוא יהודי של הבעל שם טוב. התחלנו רמז שיש ארבעה ישראל מרבי ישראל בעל שם טוב עד רבי ישראל אביחצירא. יש יותר מעוד שנים באמצע, אבל יש עוד שנים מאד גדולים, שכתוב שיש גם קשר. כתוב שהמגיד מקוזניץ נולד ביום ההסתלקות של הבעל שם טוב, או סמוך לה, ונקרא על שמו – יש איזה המשך ישיר בין רבי ישראל בעל שם טוב והעבודת ישראל, ואחר כך הישראל הכי חשוב מאז הבעל שם טוב זה דער הייליגער רוז׳ינער, היחיד מבין כל הצדיקים שזכה שהצ״צ קרא לו "הקדוש" – אין עוד אחד כזה. ידוע שהוא, בין כל האדמו״רים וכל הצדיקים המשיחיסט הכי גדול – משיחיסט לגבי עצמו, שאין יותר ממנו, שהוא הכריז על עצמו שרוצה שיכתירו אותו בתור מלך המשיח, ושלח לכל הצדיקים של אותו דור שהוא מבקש שיכתירו אותו להיות מלך המשיח, והיו כאלה שהסכימו והיו כאלה שלא הסכימו. אין להאריך בגדולתו – זה הישראל השלישי. והרביעי זה הבבא-סאלי. זה "ומספר את רבע ישראל" – צריך לספר ספורים על כל ארבעת הישראל האלה, הבעל שם טוב המגיד מקאזניץ ורבי ישראל מרוזין, וד״פ ישראל זה הגימטריא שעשינו קודם (כפית אהבה כפית דברים כפית שוטים).
עוד ווארט לגבי כפית שוטים – שצריך את זה בשביל שוטים. אם אתה רואה איזה שוטה, וכתוב ש״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", אז יש כפיה מיוחדת בשביל שוטים. זה נקרא "כפית שוטים". צריך לתקשר איתם, כמו הסיפור הידוע של רבי נחמן שצריך להכנס תחת השולחן, לשחק איתם את המשחק של השוטים. לחיים לחיים! לא לשכוח ש-משיח = לכבוש.
שוב, אז היות שהקשר כל כך חזק בין הבעל שם טוב לבבא סאלי, והיות שהבבא סאלי כתב כאן פיוט (כתב עוד הרבה שירים), אז מן הראוי לעשות יחוד. הרבי אמר שהסתיימה עבודת הבירורים, וממילא אנחנו בעבודת היחודים. יש לנו כאן הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב), לקחת את הפיוט הקדוש הזה ולחבר לו מנגינה חסידית – מנגינה של הבעל שם טוב, אז עשינו יחוד. לכן אמרנו שבינתיים לא נשמע את המנגינה המקובלת. כמו שמישהו נכנס לחנות בגדים, צריך להתאים לו בגד, אז מנסים כל מיני חליפות אם זה הולם. זו היתה העבודה שלנו היום, לנסות כל מיני חליפות חסידיות לפיוט הזה. אחד לגמרי לא התאים, והשני כמעט התאים, והשלישי חשבנו שהתאים, עד שבסוף היתה סיעתא דשמיא מיוחדת – גם בהשראה מן החוץ – מה באמת המנגינה הכי טובה לזה.
למנגינה הזאת יש סיפור, לכן צריך לספר את הסיפור הזה: למנגינה הזאת בלשון החסידות קוראים תנועה – לא שיר גדול עם הרבה חלקים, אלא תנועה עם שני חלקים. דרך אגב, כשכותבים פיוטים כמו הראשונים, כותבים את זה עם משקל מיוחד, שהמשקל זה הקצב-התחביר, שנקרא יתד-תנועה. כאן בדקתי, זה לא בדיוק, אבל כמעט מדויק. על פי רוב הפייטנים הגדולים הראשונים הקפידו על זה, ואחר כך פחות הקפידו. אם זה לא מדויק זה לא סימן של בעיה, אדרבה – זה מכוון. דוד המלך בכלל לא הקפיד על זה, זה לא הלכה למשה מסיני. למה אמרנו את זה? כי אצל הפייטנים למלה "תנועה" יש משמעות של ביטוי בדקדוק. יש תנועה, שזה תנועה בדקדוק, ויתד זה תנועה וחצי – שלם וחצי (מי שזוכר את הענין הגדול הזה של אבולעפיא). בחסידות תנועה זה משמעות אחרת, מנגינה פשוטה שאפשר לחזור עליה הרבה, ועיקר הענין – שאפשר לחיות עם תנועה (אדמו״ר הזקן למשל לא דבר בכלל, אלא רק שר – היה הולך בבית ושר, תנועה חוזרת, שאפשר ללכת איתה, כמו תנועה-הליכה, כמו שכל התנועה זה הליכה-הלכה), ויש תנועה שהיא בשביל להתפלל.
התנועה הזאת, שנשיר, היא תנועת תפלה. אחד מגדולי חסידי חב״ד, שנפטר מאד צעיר – בחור, כמדומני, תיכף נספר את הסיפור שלו – חבר את התנועה הזו, היא בערך מלפני מאה שנה בדיוק. הסיפור הוא כזה, זו גם היסטוריה שראוי שידעו אותה. דרך אגב, ההסתלקות של הבבא סאלי היתה בשנת מ״ד, אז השנה הוי' שנים להסתלקות. בהשגח״פ לומדים את הפיוט הזה, שהמלה הראשונה שבו היא יודו = הוי', שהוא ודאי כוון לכך, לפתוח בשם הוי' כדרך המחברים. לנו יצא בהשגח״פ ללמוד ולקרוא ולשיר את זה בשנת ה-יודו להסתלקות שלו. גם מאד חשוב, לא ראיתי שמישהו יודע את יום ההולדת שלו, אבל יודעים את השנה – והשנה זה 120 ושנה. לא יודעים את יום ההולדת שלו, חוץ מא״מ שכן יודע את יום ההולדת שלו (תגלה לנו) – מן הסתם יום ההולדת שלו הוא גם כן ד' שבט, כנהוג אצל צדיקים. זאת אומרת שעכשיו הבבא-סאלי נעשה בין מאה ועשרים שנה, שזה משה רבינו בכבודו ובעצמו.
הסיפור הוא ככה: בשנת תרע״ב הרבי הרש״ב שלח עשרה בחורים הכי טובים שהיו בליובאוויטש בישיבה לייסד ישיבת תורת אמת בארץ ישראל. הישיבה הזאת קיימת עד היום הזה – הוא נתן שם (לישיבת ליובאוויטש נתן שם, "תומכי תמימים", ולישיבה בארץ ישראל נתן שם "תורת אמת") – והיא נוסדה בתרע״ב בחברון. לשם כך הוא שלח את ה׳נבחרת' שלו, עשרה בחורים, ביניהם היה בחור אחד ששמו היה הלל פאצ׳פער. פוצ׳פ זו עירה, ושמו הלל – כינו אותו הל׳קע. כשפרצה המלחמה הראשונה גם לא היה אוכל כאן בארץ וגם אי אפשר היה לבחורים האלה להשאר כאן בגלל הנירות שלהם, אז רובם נאלצו לחזור לרוסיה, והבחור הזה ביניהם. ברגע שהוא חזר לרוסיה מיד גייסו אותו לצבא הרוסי. בצבא הרוסי לא היה כמובן אוכל כשר, אז הוא פשוט לא אכל – והוא מת. לאחר שהוא מת הגוים שם עשו ניתוח, לראות מה סיבת המות שלו – למה שבחור ימות? ניתחו אותו וראו שהלב שלו מקופל ומכווץ בצורה לגמרי לא נורמלית – לא ראו אף פעם תופעה כזו, שהלב היה בכיווץ אדיר. כשהסיפור הזה הגיע לחסידים באותו זמן אמרו שהוא לא מת מרעב אלא מגעגועים וכלות הנפש, והסימן הזה בלב הוא הסימן של כלות הנפש שלו. גם הכירו אותו, לא סתם אמרו – ידעו במי מדובר. אם כן, סך הכל זה ר' הילקע פצ׳פער, בחור אלמוני כזה – אם לא היינו יודעים את הרקע של הסיפור. זה שראוי לומר על הבחור הזה שהוא מת מכלות הנפש, שוב – הוא מהבחורים המצונים ביותר של הרבי הרש״ב שעלה כאן לארץ. השיר, שמאד מתאים לפיוט הזה, זה תנועה שלו – ככה שמעו אותו מתפלל.
עוד פעם, חסיד מתפלל עם מנגינה, עם תנועה, וזה התנועה שלו. התנועה הזו כל כך מיוחדת, בין כל הנגינה החסידית החב״דית – שהיא גם מיוחדת, אבל זה כל כך מיוחד בתוך זה – שמאז ששמענו את זה, לפני 30-40 שנים, חשבנו שזו המנגינה הכי מתאימה לעבודת ההתבוננות בכלל. את זה אני סתם מספר בתור רקע. היו כמה וכמה פעמים שלמדנו – גם בחוץ לארץ – מה שנקרא התבוננות-מדיטציה, ובתור המנגינה ב-ה הידיעה, מה שראוי לפני ההתבוננות ותוך כדי ההתבוננות, זה מה שמתאים. אני מספר זאת, כי ודאי יש כאן אנשים שרוצים בעצמם להתבונן אי-פעם או ללמד איך להתבונן, לכבוש ביד חזקה את הדור הצעיר עם התבוננות – אז צריך את המנגינה הכי טובה להתבונן. שוב, לפי דעתנו המנגינה שעכשיו נשיר היא העולה על כולנה לגבי עבודת ההתבוננות, וזה שזה מתלבש כל כך יפה על השיר הזה אומר דרשני.
בבקשה לא לעזור לי. קודם נגן בלי המילים, איך שהיה עד הערב. עכשיו נשיר עם המילים, גם לא לעזור לי. כל פעם שמלבישים מנגינה על מילים צריך לשים דגש, נקוה שיצא טוב. הבעיה מה עושים עם החרוז, שצריך להיות אחרת ומהיר יותר. מה שיפה כאן, שהחרוז לא באופי הראשוני של המנגינה, אלא לשיר אותה מנגינה עם קצב יותר מהיר, ואז מאד מתאים גם לחרוז.
עכשיו כולנו יחד, מקוה שכבר תפסו את זה.
לחיים לחיים!
נעשה הפסקה ל׳מסעוד'. לחיים לחיים! את מסעוד מעברתים אשר – שבט הוא החדש של אשר.
ד. התבוננות בר״ת, במבנה הפיוט ובפזמון
הר״ת זה ישראל-חזק – 8 אותיות, שמונה בתים. אבל אחרי כל בית יש חרוז, "אשמח בך". יש שמונה בתים, וביניהם יש חרוז, כמו הרקיעים בשמים – יש שמונה רקיעים, וביניהם יש חלל, שמונה אוירים. החרוז זה כמו האויר שבין בית לבית. בתורה זה בעצם הפרשות הפתוחות והסתומות, שזה לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. אם כן, אם יש שמונה בתים זה כמו רקיעא תמינאה – שביניהם שמונה אוירים, ועוד אויר אחד בסוף. אם יש שמונה צריך לכוון לכאורה כנגד שמונה ספירות מבינה עד מלכות. זה הולך טוב, חוץ מפעם אחת שצריך לעשות איזה משחק קל, כדלקמן.
קודם נאמר ר״ת: ישראל חזק = 656. אמרנו שהוא מתחיל ב״יודו לך רעיוני" – רוצה להתחיל בשם הוי', יודו. חוץ מזה ששם הוי' = יודו. הכל מתחיל מהודיה, כמו "מודה אני לפניך", שכל עבודת היום מתחילה מהודיה, והודיה משקפת רקיעא תמינאה, כי "בינה עד הוד אתפשטת". מודים לשם הוי', היה הוה ויהיה, מהוה המקום והזמן תמיד, למעלה מהמקום והזמן, למעלה מכל תואר, מצביע על העצם ממש (לכן בתור שם העצם אין לו פירוש). אבל בגימטריא יש עוד משהו נפלא במלה יודו – שגם האחוריים שלו (רבוע בלשון האריז״ל) – י יו יוד יודו – יוצא עב, בדיוק האחורים של שם הוי' (זה לא צריך להיות ככה), זה פלא גדול. אפילו אם אצרף אותיות שם הוי' בצירוף אחר – כמו יההו, צירוף ר״ת – זה לא יצא עב. זה שיש מלה אחרת בכלל שעולה כו, כמנין שם הוי', והאחוריים עולים אותו דבר – זה פלא. כמו שהאחוריים של שם הוי' זה עב, הפנימיים (הפוך) עולה חן – חן ו-חסד – אז ממילא כך גם ב-יודו.
הוא רוצה שיתחיל בשם הוי', ואז "יודו לך רעיוני" – "רעיוני" רומז לאברהם אבינו, שבקבלה הוא "השכל הנעלם מכל רעיון". יש רעיון, מחשבה והרהור – שלש מדרגות. ר״תרמה – "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", כל מה שאפשר לקוות לו זה רעיונות יפים, מחשבות, "רבות מחשבות בלב איש", והרהורין, טבין או בישין. יש לכל אדם כל יום הרבה רעיונות מה לעשות ומה לא, מחשבות והרהורים, והכל זה רמה – צריך לדעת ש״המעשה הוא העיקר", לעזוב מחשבות ורעיונות והרהורים ולהתחיל לעשות. המלה "רעיון" מופיעה רק בקהלת, ג״פ. שם הכל זה "הבל ורעיון רוח". בכל אופן, רעיון זה משהו מאד גדול. רעיון = פורים, למעלה מטעם ודעת הרגיל, למעלה מהמחשבות. בכל אופן, גם הרעיון – גם האידיאות של הכתר עליון – לא תופס בעצמות. כתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת כל העילות – הוא לא תופס אלא רק מודה, "יודו לך רעיוני".
הבית השני מתחיל "ששון" = 656 = ישראל חזק. כלומר, את כל הר״ת רומז במלה הראשונה של הבית השני. "ששון לבי המה" = "אור ישראל". הפסוק שישעיהו הנביא אומר, "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" – בטוי מאד יפהפה (מקביל ל״והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה"). רש״י אומר שני פירושים ב״קדושו" – או הקב״ה, "קדוש ישראל", או כל הצדיקים שבדור. זה חידוש יפה מאד, שאו ש״קדושו" זה הקב״ה או שזה הצדיקים שבדור, סימן שבאיזה מקום, באיזו נקודה, זה היינו הך – שהקב״ה וצדיקי הדור זה אותו דבר. זה נקרא אמונת צדיקים, זו אמונת צדיקים של "אור ישראל", של הבבא סאלי – "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". כמו שכתוב בעובדיה, שבית עשו לקש וכו', גם הפסוק הזה מדבר על שריפה וכליון של רשעי או״ה. שוב, "ששון לבי המה" = אור ישראל. הערך הממוצע של שתי המלים "אור ישראל" הוא אחישנה – "זכו 'אחישנה'".
אמרנו שחוץ מהר״ת של ישראל-חזק שרים עוד ח״פ "אשמח בך", אז צריך להוסיף עוד ח״פ א ל-ששון – ואז זה עולה 664. יש פה שתי מערכות, מערכת הבתים ומערכת החרוזים, אז הממוצע הוא 332 – בכוונה הזו הבבא סאלי מתחבר עם הרבי, כי הממוצע בין ר״ת הבתים (ששון) והחרוזים (ח) – מנחם מענדל. אם כן, מנחם-מענדל מסתתר בתוך הפיוט הזה – זה הפן הנסתר.
מה זה "אשמח"? הוא ודאי רומז לסוד שכתוב בספרי הקבלה, שאני אומר בעינים עצומות פעמיים בכל יום תמיד את ההצהרה של אמונת ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, והאותיות הנשארות מ״שמע" ו״אחד" הן אשמח. ברגע שאומרים אשמח, אז כל מי שטעם את הטעם של פנימיות התורה יודע שזה קשור לסוד של קריאת שמע. בקריאת שמע זה עד רבתי ואותיות אשמח. יש כמה פשטים, כמה פירושים, מה הכוונה שיש עד גדול ו-אשמח. זה שיש עד גדול רומז לפסוק ביהושע – "עד הוי' בכם". או שהכוונה, על פי פשט, שה' מעיד עלינו. או, הסוד, שאנחנו מעידים על ה'. השרש שלי לפני הצמצום הראשון, ורק אני בתור יהודי שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש" יכול לומר בעינים עצומות – בלי שום יחס לעלמא דין ולכל העולמות שאחרי הצמצום – ולהעיד על מה שלפני הצמצום. לפי הלכה עדות שייכת רק בדבר נסתר – דבר נסתר בעצם, אור אין סוף שלפני הצמצום, על זה יהודי יכול להעיד. מה זה "אשמח" לפי זה? בזה אני אשמח.
יש כמה פירושים, אבל הכי פשוט ש״עד אשמח" בקריאת שמע זה שאני שמח להעיד על אחדות ה' – הייתי שמח, ואני שמח, ואהיה עוד יותר שמח, כל הזמן להעיד על אחדות הוי'. אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי' = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אפשר לכוון את זה בקריאת שמע שעל המטה, שכידוע שהיא הורגת כל הקליפות, כל הטיפות שיצאו לבטלה, הכל מתבטל בק״ש על המטה, כמו שכותב בתניא, עם קצת כוונה. שם כותב עם כוונה עצומה, וזו כוונה עצומה – לכוון ש״שמע ישראלהוי' אלהינו הוי' אחד", ששם כתוב עד-אשמח, עולה "אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי'", ורק אני יכול להעיד על אחדות הוי' כי אני יהודי, ב״ה, "שלא עשני גוי".
לפעמים בך זה כב אותיות התורה, אבל הפשט – וגם כאן – זה בך ממש, עצמות ממש. היות ש״אורייתא וישראל וקוב״ה כולא חד", ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפשר לומר שג״פ "אשמח בך אשמח בך אשמח בך אל עולם" – חושב כאן על תורת הבעל שם טוב, שלא "אל העולם" אלא "אל עולם" – זה על ה' וישראל והתורה. אחר כך כולל הכל ב״אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם". "בך" זה העצמות, וגם רומז ל-כב אותיות התורה, וגם שרש נשמות ישראל. אז אפשר לפרש שה״אשמח בך" הראשון זה "אורייתא וקוב״ה כולא חד", כב אותיות התורה, והשני יותר גבוה, "ישראל וקוב״ה כולא חד", "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ואחר כך "אשמח בך" בעצמות ה'. אז כולל הכל ב״אשמח בך" נוסף, הכל בסוד "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", כידוע הסוד בפסוק זה.
נאמר משהו לגבי מבנה השיר הזה: קודם דברנו על יתד ותנועה. איך זה הולך? נקרא את זה עם ההדגשה הל החירוז כאן: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, וכל ימי ושני עד לעד לעולם". המבנה א-ב-א-ב-א-ב-א, ואז משהו אחר – לם. רומז על זה ב״אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך – אל עולם". הסיום הוא תמיד ב-לם, העולה ע. אז בר״ת של החרוז רומז את המבנה של כל השיר. רמז מופלא, שרומז לכל הר״ת של השיר בחרוז.
למה הוא רוצה לסיים כל בית וכל חרוז ב״לָם"? ודאי רומז לרמוז לנו לשני המקיפים של הצלם, שני מקיפי הנפש. הרי בנשמה יש שלש דרגות פנימיות – נפש-רוח-נשמה, ושני מקיפים – חיה-יחידה. הבעל שם טוב הוא בעל הח״י – בא לגלות את שני המקיפים, ה-ל ו-ם של ה-צלם. לא רק שזה ה-לם של הצלם, המקיף הקרוב והרחוק, אלא כל בית וכל חרוז נגמר בקמץ תחת ה-ל – ניקוד הכתר. איך מפרשים את שני המקיפים? או חיה-חכמה ויחידה-כתר, או יותר לעומק, בכתבי האריז״ל, שזה חיצוניות ופנימיות הכתר, אריך ועתיק. ישוב הדברים, שהחכמה של שם מה הוא באריך ואילו הכתר של שם מה הוא בעתיק. אז ה-ל של הצלם הוא באריך וה-ם סתומה של הצלם בעתיק, לכן הניקוד קמץ – ניקוד הכתר. הכל להודות למה שלמעלה מעלה, השכל הנעלם מכל רעיון. ניקוד קמץ עולה בגימטריא 16, כי הוא "רקיע וניצוץ" בלשון התקו״ז. רקיע זה ו, העולה 6, וניצוץ זה י, העולה 10. היות שזה רקיע על גבי ניצוץ, לכן הניקוד קמץ עולה 16. כשאני מוסיף את הניקוד ל-לם, זה עולה 86 – שם אלהים. לם ועוד איה – "איה מקום כבודו". "איה" זה השאלה של הכתר, וכתוב שלכן הניקוד של הכתר עולה איה. כשמחברים את הניקוד ל-לם מקבלים אלהים, ומה הוא רוצה לרמוז בכך? ל״אני אמרתי אלהים אתם". התכלית של "האלהים עשה את האדם ישר [אבל 'והמה בקשו חשבנות רבים']" זה לחזור ל״אמרתי אלהים אתם", מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים אלהים. צריך לחזור ל״ישר" – להיות אלקים, שהאדם יהיה אלקים. אז כל פעם החותם זה "אני אמרתי אלהים אתם", זה ביאת המשיח.
ה. שמונת בתי הפיוט בסוד שמונת הרקיעים
אמרנו שבכל ביטוי כאן יש רמזי רמזים ורזין דרזין. לא נוכל לעשות הכל. אמרנו שאם יש שמונה בתים זה צריך להיות מבינה עד מלכות. רק בקיצור, בדרך אפשר, איך לכוון את זה:
בינה:
יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.
"יודו לך רעיוני" – "בינה עד הוד אתפשטת". סתם מחשבות ורעיונות והרהורים, איפה אדם הוגה אותם? הכל במח הבינה (יש למעלה מעלה, כתוב שמו״ס של כתר נוצר מהבינה של תהו, ואין כאן המקום להאריך). סתם מחשבות ורעיונות והרהורים – זה בבינה. מצד אחד מתפשטת להוד, ומצד שני יודעת ש״תכלית הידיעה שלא נדע", לכן שייך לבינה שם קסא = איני יודע, זה פנימיות אמא, "אם אסק שמים", היא יודעת שאיני יודע כלום (לכן רבי נחמן אומר שזה שער הנון של הבינה). "אל מבטן יוצרי" זה בטן אמא, וגם "על קרבתך בסיני" – הקרב זה באמא עילאה. "להאיר נרי" זה "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". כשאדם ברחם יש נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו את כל התורה. כלומר, חוית מתן תורה היא בתוך הבטן, ואז האדם נולד ממנה. "על כן בתחנוני אפאר את שירי" – שרש התפלה בכלל באמא, "ועבד הלוי הוא". וזה "כל ימי עד לעד עולם" – ישר ישר עד הסוף, עד "עמק אחרית", אמא. לכן מיד אומר "אשמח בך וכו'" – החויה של אמא זה שמחה, "אם הבנים שמחה". מתחיל עם אמא, והחידוש הוא שגם "קרבתך" זה בבינה. עיקר הפשט של הבית הראשון זה על מעמד הר סיני, והייתי יכול לחשוב על זה כל מיני דברים – "אורייתא מחכמה נפקת" או תפארת, אבל כאן מפרשים שזה קרבת האם.
חסד:
ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.
הדברים מתחזקים כאן אחד מהשני: אם הייתי רואה רק את הבית הראשון לא הייתי יודע שזה אמא. הספירות כאן לא פשוט, לכן גם אמרתי שזה בדרך אפשר, אבל אחד מלמד על השני. הבית הבא "ששון לבי המה בזכרי חסדיו" – זה חסד. כאן יש רמז מובהק, שאנחנו בספירת החסד. איפה אני זוכר את החסדים? במח הדעת, כנראה שיש קשר בין דעת לחסד. זה מודגש גם בהמשך – "כי בחר מכל אומה", בחירה בדעת, אבל זה החסד הכי גדול שעשה עמנו, להיות "ישראל עבדיו". "נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו" – זה חסד, אברהם שכולל את האבות (ו״ידידיו" זה אהבה). "אבן צדק [שלמה]" זה כינוי לאברהם, ו״משרש גדלם" זה כח הגדולה-החסד שמגדל את הולד. בבית הראשון נולד מהאמא, ובבית השני כבר צריך לגדלו – משרש האבות, משרש זה שה' בוחר בנו. לכן אני חושב שכנגד החסד.
גבורה:
רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.
עד כאן הוא הודיע לנו עובדות, שה' קרב אותנו בסיני ובחר בנו לעם ומגדל אותנו וכו', אבל עכשיו מתחיל להתפלל – "רצונך אשאלה", אני שואל ומבקש ממך שתרצה בי. איזה רצון כאן הוא שואל? לרצות זה לפנות בפנים מאירות ומסבירות ושוחקות – זה נקרא רצון, לשון ריצוי. רצון זה סליחה. עוד הפעם, מה זה "רצונך אשאלה"? אני מבקש ממך שתרצה בי. זה הפשט של הביטוי. "חי בעל הרצון" – אולי אני לא עשיתי כל מה שאתה רצית, כל המצוות, אבל אני פונה אליך כ״בעל הרצון". בחסידות יש הרבה פירושים ל״בעל הרצון", אבל כאן רוצה לומר שהיות שאתה בעל הבית על הרצון, אתה יכול גם לעקוף את מה שלכאורה עלול לפגוע ברצון הגלוי וגם לרצות בי. אם אתה רוצה – אתה יכול לרצות בי, איך שאני, כי אתה בעל הבית על הרצון. הכל תלוי בכך. "כאשר בתחלה נהגת את הצאן" רומז לפוסק "נוהג כצאן יוסף", והמפרשים שם אומרים ברובם שאף על פי שמזכיר את יוסף, ש״משם רועה אבן ישראל" במצרים, הפשט שם זה יציאת מצרים, ויש מפרשים שאומרים שזה קרי״ס, תכלית יצי״מ. אם יש תפלה שאני מתפלל שתרצה בי, ואני מתפלל ל״בעל הרצון" – זה הגבורה, כמו "מפי הגבורה" במ״ת. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ואתה נושא הפכים. סתם תפלה זה יצחק אבינו, גבורה. לכאורה "נהג את הצאן" זה חסד, אבל זה יציאת מצרים, וכתוב בחז״ל בפירוש ש"'לך הוי' הגדולה' זה מעשה בראשית 'והגבורה' זה יציאת מצרים". "במרעה טוב ונפלא והיה כל עלצון" – סוג של שמחה, "אני בינה לי גבורה". "האזן את קולם" – האזן לקול התפלה. כל הבית כאן זה עמוד התפלה.
נצח:
אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם.
אחר כך, מה שקורה כאן, הוא מדלג על התפארת. קודם אמר יד ימין ויד שמאל, ואחר כך רגל ימין ורגל שמאל, נו״ה, ואז יחזור לתפארת ואז למלכות. הבית הבא זה מלחמת עמלק. כתוב שמלחמת עמלק זה לתקן את הנצח, כמו ששמואל הנביא אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". "אתה הוא האלהים, העד [נצח =עד עד] והדין [סוד 'שכל את ידיו', שהגבורה הולכת לנצח] קום נא לקראת גבהים [עמלק, נצח זה 'עמק רום', ו-רם = עמלק, ונגדו 'רם על כל גוים הוי'']".
"קום" זה גם לשון תקומה וגם לשון נקמה, כידוע אצלנו, ולכן יש כמה וכמה פסוקים בתנ״ך שלקום זה לקום להלחם. אפילו בפרק של "נהג כצאן יוסף" יש פסוקים שקימה – כמו "קומה הוי'" – זה כדי לצאת לקרב. לפי זה, מה זה לשבת? גם התרגום זה לשבת ללמוד תורה. זה ווארט שהוא כלל גדול בתורה, שישיבה זה ללמוד תורה – כמו ישיבה שלומדים תורה. כשאני אומר 'תשב' הכוונה תפתח את הספר ותלמד תורה. כשאני אומר לך 'קום' הכוונה לצאת לקרב. לפי זה הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – התורה מלוה את האדם בכל המצבים בחיים, אבל היות שסתם ישיבה זה ללמוד תורה פותחים ב״ובשבתך בביתך", אז "ובלכתך בדרך" זה קיום מצוות, שכל המצוות הן "הליכות עולם", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", כל המצוות לשמור את דרך ה' – זה הדבר הראשון, לומדים על מנת לעשות. תוך כדי הקיום אתה עדיין חושב על מה שלמדת. כתוב בתניא שהבינוני לא צריך כוונה בשעת מעשה, אבל זה נמצא ברשימו. אחר כך "בשכבך" – חז״ל אומרים בקבר, אבל אם רוצים לתרגם את כל השלבים לשלבי עבודת ה' אז "בשכבך" זו עבודת התשובה, כי כתוב "יום אחד לפני מיתתך". מתי עיקר התשובה? בקריאת שמע על המטה, לפני שהוא הולך לישון. לפי זה "בשבתך בביתך" זה עבודת לימוד התורה. קודם היתה לנו כוונה ל״שמע ישראל" וכעת יש כוונה להמשך – "ושננתם לבניך וגו'". קודם כל כשאתה יושב ולומד, אחר כך תקיים את זה – ללכת בדרך ה'. אחר כך צריך לעשות תשובה, כי ודאי לא עשית בשלמות. אם פעם אחת לא חשבת על ה' זה עון – "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" כפירוש הבעל שם טוב. צריך "כל ימיו בתשובה". אחרי שאדם קיים את שלש אלה, אז "ובקומך" – אז ניתן לך את הנשק, שתצא לקרב ותלחם ותכבוש ביד חזקה את כל הדרך הצעיר. זה רק היה בדרך אגב, שלקום זה לקום להלחם בפועל, ובשביל לקום להלחם צריך "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך" ואחר כך "ובקומך". לפי חז״ל ש״בשכבך" זה בקבר ו״ובקומך" זה תחית המתים, אז סימן שכאשר אדם יוצא לקרב מאיר אצלו העיקר ה-יג, "אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים". אמרנו שלעתיד לבוא המצוה התמידית היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אז כשהאדם יוצא לקרב זה הזמן שמסירות נפש בפועל ממש מאירה אצלו בכל העוצמה. זה לקום ולהלחם, וזה לנקום, וזה תקומה – על ידי שקמים ונלחמים, ועל ידי שעושים נקמה לגוים, ובפרט בעמלק שמטיל ספק באמונה, יש תקומה לעם ישראל בכלל. אז זוכים להתקוממות, "ואולך אתכם קוממיות" – הכל בזכות זה שקמים, אבל בשביל זה צריך קודם "בשבתך. . . ובלכתך. . . ובשכבך".
שוב, זה הבית הכי ברור מכל הבתים. "צאה נא מזֻין" – נצח זה מזוין. כתוב בקבלה שנצח היא הספירה ה-ז מהכתר, לכן היא "מזוין". "צאה" זה גם מלשון צבא, יוצא-ובא, וזה רגל הימין – שיוצאת לקרב, "לבר מגופא". יוצא "לנקום נקמתך מהם להשלים כל ענין, שמך וכסאך" – כל עוד שלא מוחים את זכר וזרע עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם (זה הרמז הכי מובהק כאן לעמלק).
הוד:
לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם.
ההמשך זה הוד: שני הבתים האלה הם זוג של בתים, כי שניהם מדברים על מלחמה ונקמה בגוים. הראשון בפירוש הולך על עמלק והשני על צור – "לעושה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, לעושה תמיד חסדו [החסד הולך להוד, כמו גבורה לנצח], השכם והעריב, ולא יסיך [לא יעשה מסך-מקיף על האויב, הוד זה מקיף] בעדו, את טירתו יחריב [ואז נבנית "'הנצח' זו ירושלים" מחורבנה של צור]".
תפארת:
חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם.
אז עולה לתפארת, יש נקודת יסוד בלב – נקודת ציון בחזה, "חזה ציון" (זו הנקודה הפנימית שבלב). בקבלה רקיע זבול זה התפארת (זבול = מה, שם מה המאיר בתפארת), אז ברגע שאומר "זבול מקדשנו" יודעים שזה תפארת. קודם אמר על האויב "לא יסיך בעדו" וכאן יש נתינת כח עליון "לגנו" – גן זה מלכות, ומי שמחבר את התפארת. החבור כאן הוא של "מקדש ואולם". יש כאן גם רמז ליסוד, וגם עוד הפעם בית המקדש שזה הוד – התכללות – אבל העיקר כאן זה רקיע זבול, תפארת, וכתר המלכות באחורי התפארת. המלכות מקבלת דרך התפארת מ״עדן המכוננת", עדן זה חכמה – "מה שמו ומה שם בנו".
יסוד:
זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.
אחר כך מדבר על ברית בין הבתרים. "עניי" זה כינוי ליסוד – עני. "זאת היתה לי בעניי" – חיבור יסוד ומלכות, אבל העיקר בבית השני לפני הסוד זה יסוד. "גדולה הבטחה" זה או בטוחות חכמה, נו״ה שמשפיעים ומבשלים את הזרע שנמשך ליסוד. "אב המון נסיי" – גם נס, לפעמים הוא נצח, אבל הרבה פעמים נס ונסיון זה יסוד, כמו יוסף שעמד בנסיון וזכה ל״נסי". "אב המון" זה אברהם, חסד, אבל כל החסדים מתכנסים ביסוד. הכי מובהק שזה יסוד זה "בין בתרים זרחה" – זו הברית. זו ברית עם אברהם, אבל היא היתה בשכם, עיר הברית. ברית זה יסוד. ""לאמר מתי ואיה ומצאנה מנוחה" – היסוד הוא זה שמחפש ומוצא את המנוחה. "בך כל מאווי אל תאות עולם" זה ביטויי יסוד – מאוויי ותאות.
מלכות:
קץ ימים גלה לעם אלה עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם.
אחר כך מלכות: "גלה" זה עלמא דאתגליא. קץ ימים זה מלכות. כל הצער והתלאות שעם ישראל עבר בגלות זה מלכות. מדבר על כללות כנס״י – המלכות. "עשה לטובה אות, כלילו גדילי בניך על תלם".
המלה הראשונה "יודו" והאחרונה זה "תלם" – יחד זה מלכות. יודו מתחיל מ-יוד, המילוי של האות י, אבל עולה כ. אז יש כו תלם – מלכות. הכל כאן זה מלכות, החבור של ההתחלה והסוף זה מלכות (אברהם-אברהם), אז כל מה שרוצה להגיע כאן זה "עד הלום" – עד המלכות, על ידי נעוץ סופן בתחלתן.
אז ממש בקיצור שבקיצור עברנו על הכל, ובארנו בדרך אפשר את הספירות כאן. אחרי זה אפשר לשיר שוב, שלא נשכח. כל פעם חוזרים לשרש, לאמא – ל״אשמח בך". כל פעם זה עוד עיבור ולידה מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה