בספר "ברכת דוד" מובא המעשה הבא: בצפון תל-אביב היה בית-כנסת
שבקושי "גירד" מניין מתפללים. יום אחד החל להגיע למקום מבוגר כבן
שבעים. הוא לא נראה דתי מבית. הוא נהג להתפלל ומיד לצאת. רב בית-
הכנסת התפלא. בדרך כלל אדם כזה מגיע לאזכרה וכדומה ומעולם לא ראה
שבגיל כה מבוגר אדם כזה חוזר בתשובה. לאחר כמה פעמים שהאיש הופיע,
פנה אליו הרב: "תגיד, האם אתה רוצה לעשות אזכרה? אני פה הרב, תוכל
להגיד לי", "לא. אני חוזר בתשובה". הרב נדהם: "מה קרה?". "האם שמעת
על הסיפור של הרב רביץ זצ״ל?" הרב נזכר במקרה שאירע עם הרב רביץ
שעשה קידוש השם. הוא היה זקוק להשתלת כליה וכל ילדיו נלחמו ביניהם מי
יתן את כלייתו לאביו. לבסוף ניגשו לדין תורה אצל הרב אלישיב זצ״ל, שפסק
כי לבכור זכות הבכורה. ואכן הבכור תרם לאביו כליה. הדבר התפרסם ועשה
קידוש השם גדול. "כן, שמעתי. באמת קידוש שם שמיים." – הפטיר הרב. "אז
תדע, כבוד הרב, שלי קרה אותו סיפור בדיוק! הייתי זקוק להשתלת כליה
והרופאים פנו אל ילדיי. בני אמר שהוא נוסע עוד מעט למסע בחו״ל והוא זקוק
לכוחות ותרומת הכליה תחליש אותו. פנו לבתי, והיא טענה שעוד מעט היא
מתחילה סמסטר חדש באוניברסיטה והיא זקוקה לכוחות ללמוד, ולכן אף
היא אינה יכולה". כאן פרץ הזקן בבכי והמשיך: "הנה, אתה רואה? נתתי
לילדיי את החיים, השקעתי בהם הכל, הזרמתי כספים בלי סוף, שלחתי אותם
ללמוד, נתתי להם חוגים ומה לא – והם השאירו אותי ככה! הייתי מאוד
מדוכדך. בדיוק אז ראיתי את הכתבה בעיתון על דין התורה בין ילדי הרב רביץ
וראיתי מה זה הכוח של התורה. באותו רגע החלטתי לחזור בתשובה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה