איש חסיד היה בגטו קובנו ור' משה גולדקורן שמו. על מסירות הנפש ועוז הרוח של חסיד זה מספר הגאון מוה״ר אפרים אושרי זצ״ל בשו״ת ממעמקים (ח״ה סי' ו') את הסיפור הבא.
לפני חג המצות בשנת תש״ג דאג ר' משה מנין ישיגו מצות כדי לקיים את מצות החג. מכיון שהיה לו אישור מיוחד מטעם היודנרט לצאת את הגטו מדי פעם, במסירות נפש הבריח אל תוך חומות הגטו קצת קמח חיטה שרכש מן הגויים הליטאים. בערב פסח מצאו אחד מקלגסי הנאצים ימ״ש כשהתכונן לאפות מצות *והפליא בו את מכותיו, מכות רצח*.
שבור ורצוץ, כשדם זב מפיו מקיש הוא על דלת ביתו של הרב אושרי כשזה התיישב לליל הסדר. כשפתח הרב את דלת ביתו וראה את ר' משה שבור וחבול ופיו זב דם, הזדעזע ונחרד. פתח ר' משה ואמר 'שאלה לי אל כבוד הרב'. חשב הרב בליבו, ודאי ישאל את הקשה שבשאלות "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" (עיין ברכות ז' ע״א), או שמא ישאל "זו תורה וזו שכרה" (ברכות ס״א ע״ב ומנחות כ״ט ע״ב).
אך לא אלו היו שאלותיו, אלא כך שאל "חסיד אני ומעולם לא אכלתי מצה שרויה, אך רשע זה שבר את כל שיניי ולא נותרו לי שיניים ללעוס. האם עלי לבטל את מנהג אבותי ולאכול מצה שרויה כדי לקיים מצוה גדולה זו, או שמא עלי לדבוק במנהג אבותי ושב ואל תעשה עדיף"!
לא בזכות התשובות עברנו את הגלות הקשה והנוראה *אלא בזכות השאלות*. בזכות שאלות מעין שאלותיו של ר' משה גולדקורן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה