נדב אלינר:
פעם הרב דרוקמן ראה אותי.
הייתי בכיתה ד', וכולנו הסכמנו על דבר אחד; אין דבר נחשק יותר מאשר להיות הילד שאומר אנעים זמירות. אז במהלך ארוך של בריתות, החלפות ואיומים דאגתי לכך שמכל הילדים של אור עציון, אני אהיה זה שיגיד אנעים זמירות ביום הכי חשוב, ביום כיפור.
הוא הגיע, יום כיפור. חיכיתי כל התפילה ולא הצלחתי לשמוע מילה. בהיתי בבימה, ודמיינתי את עצמי שם. ליטפתי את הטלית של אבא, וידעתי; עוד כמה דקות, אני אלבש אותה. ולבשתי אותה, ועליתי לבמה, התעטפתי בטלית, שאפתי אויר עמוקות ו- "כולם, נשיר ביחד!", הריע הרב דרוקמן לתלמידים.
הם התחילו לשיר ביחד, כאיש אחד. בהתלהבות, רוקדים. הם התחילו לשיר, ואני התחלתי לבכות. התמוטטתי. מאות בחורים שרים מסביב, ואני מתחיל לחזור אל אבא שלי, מייבב. מאות בחורים שרים ורוקדים וילד קטן באמצע, בוכה את חייו. לבד.
הרב דרוקמן ראה אותי.
הוא נעמד, השתיק את כל הישיבה, ביקש ממני סליחה והודיע לכולם שעכשיו, יתחילו מחדש. ואני אוביל, והם יחזרו אחרי.
הרב דרוקמן ראה אותי פעם. ואני לא יודע לספר יותר מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה