ילד קטן היה רבי יהושע ליב דיסקין - וכבר נודע בחריפותו ובצדקותו. במבטו המעמיק הרבה להתבונן במעשי אביו וללמוד מהתנהגותו.
יום אחד בא לביתם שליח מן הכפר השכן ובידיו צרור עטוף. "מה רצונך"? שאלו הנער יהושע ליב.
והשליח ספר: "לפני ימים מעטים פרצה שרפה בכפרנו, וכלתה בתים רבים. להבות האש לא פסחו על בית הכנסת, ושם עלו באש ספרי קדש ואפילו. . ." השליח נאנח אנחה מרה, "ואפילו ספרי תורה נשרפו. הנה, בצרורי יש גוילים שרופים!"
והשליח הוציא מאמתחתו גוילים חרוכים והראה אותם ליהושע ליב הקטן. הילד הזדעזע, ידיו רטטו ופניו החווירו. הוא שמע את קולו של השליח הממשיך לדבר:"נשלחתי הנה על מנת לשאול את הרב, מה דינם של ספרי התורה שנשרפו".
"איום ונורא", מלמל הנער המזעזע. הוא הביט בגוילים החרוכים ודמעות עלו בעיניו. אחר נזכר סוף סוף להכניס את השליח אל הבית והוליכו אל חדרו של אביו, רבי בנימין.
כדרכו, ישב רבי בנימין בחדרו וכל מעיניו בלמוד התורה. כששמע את הדלת נפתחת, נשא עיניו לראות מי בפתח. מבטו נתקל בגוילים השרופים שבידי השליח –והוא צנח ארצה מתעלף.
שעה ארכה טרחו בני הבית להשיב את רוחו של אביהם, וכשהקיץ סוף סוף מעלפונו, מיד דובבו שפתיו:"ספר תורה נשרף. . . אוי ואבוי! ספר תורה נשרף. . ." קשה היה לו להתאושש מן הזעזוע, ובקשי רב הצליח להשיב את שאלתו של השליח.
את ספור המעשה הזה נהג רבי יהושע ליב דיסקין לספר כאשר היה רב וגדול בישראל. ובסיומו -הוסיף: "באותו היום נוכחתי בעליל מה גדול הוא ההבדל בין אבי הדגול לביני, הילד: הנה אני, בראותי את הגוילים השרופים- הזדעזעתי זעזוע עמוק, אך יכולתי לשאת את הצער. ואלו אבי- רק הבחינו עיניו בגוילים השרופים, גבר עליו הצער והוא התעלף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה