שיעור נשים – מסירות נפש ועליה לא״י
ישנו משל על נסיך שהמלך שכר לו מניקה, לימים הנסיך חלה והוצרך לתרופה, יעצו הרופאים שהמניקה תיקח את התרופה המרה וכך היא תעבור בחלב לתינוק, כי בשבילו היא מרה מידי. התלוננה המניקה, למה אני צריכה לבלוע תרופה מרה? ענה המלך: מאיפה התינוק נדבק? בארמון יש סטרליזציה מושלמת, אז כנראה ממך, אז את גם תסבלי את טעם התרופה.
כך עמ״י נדבקו בכל מיני דברים רעים מהמצרים כמו שכתוב "וירעו אותנו" עשו אותנו רעים! אז הקב״ה הביא מכות איומות (דצ״ך עד״ש באח״ב) על מצרים, ועמ״י במשך שנה יושב ומסתכל ולומד אמונה בה', ולומד להכיר את כוחו של הקב״ה המתגלה במכת מצרים כגיבור המסוגל לשדד את כל מעשה בראשית.
יש לו יכולת לקחת חומר ולהמיר אותו לחומר אחר (דם).
יש לו שליטה על בעלי החיים בעולם (צפרדע, ערוב).
הוא שולט על מחלות העולם (שחין).
על איתני הטבע (ברד).
על גורמי השמיים (חושך).
ועל החיים (דבר, בכורות).
במכות ישנה גם הוכחה על הבחירה שבחר הקב״ה בבנ״י "והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן".
וכן רואים בהם את מעלת השבת (הארבה נחת בגבול מצרים ונכנס רק בצאת השבת).
נתעכב על אחת מעשרת המכות ועל מה לומדים ממנה בעבודת ה':
שמות (ז, כז-כט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ, הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. . . וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. . . וְעַל מִטָּתֶךָ. . . וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ. . . וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ. . . וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. . . וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן - וַיֹּאמֶר: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי. . . וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת".
קשה מאד היה לחיות במצרים משהופיעו בה הצפרדעים. הם לא פסחו על אף פיסת אדמה. הם באו לארמון המלך תחילה, ומשם המשיכו לכל רחבי מצרים, הם הגיעו לכל מקום אף למקומות הסגורים היטב שרצפתם רצפת שיש, הרצפה נבקעה עבורם והם חדרו דרך הריצוף לבתי המצרים.
ללוש בצק אי אפשר היה כי הצפרדעים זינקו אל תוך הבצק, כיבוס כביסה היתה משימה בלתי אפשרית, את מי הכביסה מילאו הצפרדעים, להתפנות לא התאפשר להם כי הצפרדעים היו גם בבית הכסא ומסרסים את המצרים, גם לישון בלילה לא ניתן להם כי הצפרדעים החרישו את מצרים בקרקוריהם. יתרה מזאת, הצפרדעים היו חיות אף בתוך בטניהם של המצרים.
שוב מודד הקב''ה מידה כנגד מידה, ומעניש ומחנך את המצרים באותו אופן שבו המצרים מררו את חייהם של בני ישראל. המצרים לא נתנו לבני ישראל מנוחה, לא בעבודתם, לא בשנתם, ולא בזמן אכילתם.
חז״ל לומדים מהצפרדעים דבר מדהים:
כותבת הגמרא (פסחים נג:): "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל- וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה".
כלי יקר (שמות ח' כ״ז): "רצה הקדוש ברוך הוא ללמד, שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים - כי אם אותן שעלו בתנורים. . . לפי שמסרו את עצמם על קידוש ה', ומכאן למדו חנניה מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש ה'. ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. ומי שאינו מוסר עצמו, הרבה שלוחים [יש לה'] לסבב לו מיתה ממקום אחר".
מי שמוסר נפש למען בוראו, יִנצל מכל צרה ונזק - ואפילו "ממוות".
בדיוק כמו שקרה במצרים אצל הצפרדעים, שאותם צפרדעים שחיפשו לעשות את פסגת רצון ה' - ומסרו נפשם ונכנסו לתוך התנורים הבוערים, דווקא הם אלו שנצלו ממוות.
שאר הצפרדעים שחיפשו את "המקומות הנוחים", את הארונות והמיטות, קופסאות התפנוקים והעוגיות, מתו בחלוף המכה מעל פרעה.
ללמדך, שמי שמוסר נפש על המצוות, לא יאונה לו מכך כל נזק - ואף יינצל ממות, ואילו מי שלא חי כך, אין לו את "הסגולה להצלחה", ואת "הביטוח האלוקי".
מעלת מסירות הנפש:
דרך ה' (ד, ד, ה): "מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי. . . והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים, שיעלה אותם מן המדריגה השפלה השרשית בהם, ויתן בהם קידוש ובהירות כמ״ש. ואולם סידר החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם, ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתיקונים. ואמנם המעשה אשר תלאה בו, הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית'. וגם בזה יש מדריגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל, ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול. והמסירה במחשבה, דהיינו בגמור בלבו להמסר וכמ״ש, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה זאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק זה. והתולדה היוצאת, היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כלה, לתת לה קצת עילוי מן החול והחשך שהיא בם כפי מדריגתה השרשית".
איוב (ב, ד): "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".
מלבי״ם (פס' ה): "פירוש: הדבר היקר ביותר שיש לאדם זו הנפש, ולמענה האדם מוכן לתת הכל. וכאשר האדם מוכן לעקוד את הדבר היקר הזה למען ה', הרי זה אות וסימן מובהק שהוא אוהב את הבורא אהבת נפש".
אדיר במרום (ח״א - ומחצדי חקלא זעירין אינון עמ' סא'): ". . . הכל צריך להסתלק בסוד האהבה העצומה. ולא תקרא אהבה, אלא אם תגיע להשתוות - לחיים ולמות. והוא סוד, עזה כמות אהבה (שה״ש ח, ו). כי אם לא יגיע הדבקות אל השיעור הזה, בסוד, נפשי יצאה בדברו (שה״ש ה, ו), אינה אהבה. . . כי יעזבו עליו את הכל לעשות כרצונו, אם להחזיר הנשמה לגוף בסוד החיים, אם להשאירה דבוקה בשרשה".
מסירות נפש מביאה את הגאולה בנס גם כשלא ראויים:
אור החיים הק' (שמות יד, טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה? . . . אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נם ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנם ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש. . .".
איך הדבר העצום הזה מתבטא בחיי היום-יום שלי?
גמרא (ברכות כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? . . . רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".
הגמרא שם לא מביאה דוגמא של מסירות נפש בפועל על מוות, אלא על הפסד ממוני או הפסד של זמן או הפסד פרנסה וכו', לא היו חסרות דוגמאות של מסירות נפש בפועל, אבל למות על קידוש ה' זה הכי קל! הבעיה היא לחיות על קידוש ה'!
לבחור משהו שאתה מעדיף למות לפני שאתה עושה אותו, ולעשות אותו בשביל הקב״ה! ! !
אחד הדברים הכי קשים כיום ליהודי חו״ל זה לעשות עליה!
אבל זה מה שהקב״ה רוצה ממך! ! !
זה מה שהנבואות וחז״ל צועקים בלי סוף!
הגמרא התולה את הכישלון של בית ראשון בחוסר עליה של בני הגולה לארץ ישראל!
הגמרא (יומא ט ע״ב) מביאה מעשה בריש לקיש ששחה בירדן ובא רבה בר בר חנא לתת לו יד. "א״ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".
והסביר רש״י: "שעל ידי זה שלא עלו בני בבל בימי עזרא, מנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני. ורק קצת חזון שכינה היה, וכולו לא היה".
רבה בר בר חנה חי מאות שנים אחרי ימי עזרא הסופר, אעפ״כ היה קפידא משמים על אלו שלא עלו והפסידו לעם ישראל את השראת השכינה הגדולה שהייתה יכולה להיות בו. שכל עולה ומתיישב מביא אתו עוד כוח רוחני גדול לעצמו ולכלל האומה.
לפי הגמרא אם הייתה עליה שלמה של עם ישראל לארץ היתה כנראה חוזרת גם שכינה וגם העצמאות לישראל (לפי הרמב״ם במו״נ ח״ב פרק ל״ז השראת שכינה תלויה בעצמאות ישראל). כיון שלא עלו לא זכו לא לעצמאות ולא לשכינה!
פירוש המכבי (שיר השירים ה, ג): "פשטתי את כֻּתָּנתי, איכָכָה אלבָּשֶׁנָה; רחצתי את רגלַי — איככה אֲטַנְפֵם. פירש אבן עזרא: "שנתעצלו ישראל לעלות ולבנות הבית". וכן כתב מצודת דוד: "הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתיישבתי בבבל, והיתה הארץ ההיא ערֵבה עלי, ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך". ואז, מאחר שרוב העם נשאר בבבל, אע״פ שבנו את בית המקדש, מ״מ סירובו של רוב העם לעלות ארצה גרם לאי_החזרת השכינה, ולנעילת הדלת בפני הגאולה. וזאת כוונת הפסוק: (ה, ה) קמתי אני לפתֹּח לדודי. . . ואצְבְּעֹתי מור עֹבֵר על כפות המנעול. ופירש אבן עזרא: "והנה השכינה לא נכנסה עמהם".
מה קרה למי שלא עלה:
אם הבנים שמחה (דף מ'): "עיין רש״י קידושין (סט:), דבימי עזרא אלו שישבו בשלוה בגולה לא הלכו עמו, רק העניים והמדוכאים עלו עמו.
עיין בסדר הדורות (ח״א, ערך ה״א שנת ש״פ) שהביא בשם רבנו הסמ׳׳ע, שראה בספר ״מעשה נסים, לרבנו אליעזר מגרמיזא בעל ״הרוקח, דעזרא שלח אגרות לכל ערי הגולה שיעלו אתו לארץ ישראל, ובא מכתב כזה גם למדינת אשכנז לעיר ווארמס שדרו שם ישראל, והשיבו: שבו אתם בירושלים הגדולה ואנחנו נדור פה בירושלים הקטנה כי היו חשובים מאד בעיני השרים והערלים, והיו עשירים גדולים וישבו שם בשלום ושלוה. והביא שם בשם הסמ״ע, שעל כן שכיחים גזירות גדולות וקשות בארץ אשכנז ובקהילת ווירמיזא יותר משאר הקהילות. כי בחורבן בית ראשון באו ונתיישבו שם. ואחר כלות ע' שנה כתב אליהם עזרא שיבואו ג״כ לשם ולא עלו, עיי״ש.
ובאמת, אנו רואים מקורות ימי עמינו, שכל הצרות והגזירות יצאו מארץ אשכנז כמו שהוא בימינו (השואה), והכל בא מהחטא שלא רצו לעלות עם עזרא שקרא אותם לעלות אתו, מתור שהיו יושבים בגולה בשלום ושלוה, וכדברי רש״י הנ״ל.
וכן היה תמיד, מתוך שלות ישראל בארצות הגולה לא רצו לשמוע מעלית ארץ ישראל. אך כעת בימינו, שמעצה העמוקה של גדול העצה ונורא עלילות, עלת כל העילות וסבת כל הסיבות, סיבב שכל שכינינו הגויים יהיו רודפים אותנו בגזרות קשות שא״א להשאר עוד פה ביניהם, עד שכל אחד מישראל היה מאושר ומוצלח אם היה יכול לשוב לארצנו הקדושה, ובעת הזאת באהבה ובחיבה ישמע לקול קריאת העליה לעלות לארץ ישראל.
ונראה דזה הפירוש במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה א, ד, ד) בפסוק ״משכני אחריו נרוצה״ (שיר השירים א, ד), ואמרו ע״ז חז״ל במדרש: ״ממה שגרית בי שכני הרעים — אחריך נרוצה״. רצונם לומר, שזה כמה שנים שחיינו בטובה ובחיבה עם שכינינו הגרים, ובפתאם נהפכו לנו לאויבים ולשכנים רעים אשר רודפים אותנו. ואין זה רק שנתגרו עלי מאיזה צד, אלא כל זה נעשה ונסבב מעצה העמוקה מה' יתברך, כדי שאחריך נרוצה לעלות לארץ ישראל, שארץ ישראל הוא תיכף אחר הי״ת, כמבואר בספר הקדוש ״צרור המור״ למרן חותנו זקינו של רבנו ה״בית יוסף״ (בסדר מסעי). וזהו שאמר במדרש: ממה שגרית בי שכיני אני מבין שאחריך נרוצה, רצונו לומר — לארץ ישראל שהוא אחריך. והבן הדברים כי המה אמת לאמיתה של תורה".
אסור להתעכב בעניין העלייה:
הריב״ש (קא) נשאל האם מותר לעלות בערב שבת על ספינה שידוע כי תשוט גם בשבת, כך שהנוסע יחלל שבת בעל כורחו. או שמוטב לחכות יומיים ויעלה לארץ ישראל ביום ראשון?
ענה הריב״ש כי לא מתעכבים. זו מצווה לעלות לארץ ישראל. כך ציוו חכמים: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'" (כתובות קי:). כן אמרו: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא.). הרי זה דבר מצווה, לא יחכה ליום ראשון ויפליג גם בערב שבת (שבת יט.).
בספרי מובא סיפור שבא ללמד שישיבה בארץ ישראל חשובה אפילו יותר מלימוד תורה: "מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא) 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים'. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל" (ספרי דברים ראה פיסקא פ, כט).
ביטחון:
בא״י הכי בטוח מפני סכנות שונות. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בצרפת נרצחים כל שנה 15 מתוך 100, 000 אזרחים, בארה״ב – 25 ובישראל – 8 (רוב הנפגעים בישראל הם מערבים וממסתננים שאין כאן מקומם). פה הכי בטוח!
אבל אפילו אם פה היה הכי מסוכן כותב הרב קוק: "הצרות בארץ ישראל הן חבלי לידה, הצרות בחו״ל הן חבלי גסיסה"! ! !
מה אנחנו יושבי ארץ ישראל יכולים להתחזק בענין זה?
א. לזרז את מכרינו וקרובינו שבחוץ לארץ שיעלו ברחמים עכשיו לארץ ישראל ויפה שעה אחת קודם.
ב. לעורר בליבנו את חיבת ארץ ישראל, ליישב אותה, לטייל דווקא בה, ולא למסור ח״ו אף שעל מאדמותיה, ובזה יתעוררו ממילא גם נשמות ישראל הדרות בחו״ל כי נשמה אחת לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה