מסופר על חסיד מתלמידי הבעל שם טוב, שנבחר להיות ה״בעל תוקע" בראש השנה. הוא מייד החל להתכונן לאירוע, והתיישב ללמוד בעיון את הכוונות המיוחדות שניסח האר״י הקדוש. הוא אף הכין לעצמו דף מיוחד עם הכוונות, כדי שברגע האמת יוכל להיעזר בו.
בהגיע שעת התקיעות עלה החסיד בחרדת קודש לבימה שבמרכז בית הכנסת, והצטרף לבעש״ט שכבר עמד שם. הוא הוציא את השופר בעדינות והחזיק אותו בידו, והושיט יד נוספת לתוככי המעיל בכדי לשלוף את סדר הכוונות שהכין. ואין כלום בכיס. . . נסו לשוות בנפשכם את התדהמה, התסכול – אולי אפילו האימה – שאחזו באותו חסיד. עד שכבר נבחר לתפקיד המיוחד, ולאחר הכנות כה רבות, הנה הוא עומד על הבימה חסר כל. . .
הבעש״ט שם לב כמובן לעצבנות תלמידו, אבל סימן לו להזדרז ולהתחיל את התקיעות. הבעל תוקע שלנו הבין שאבדה כל תקווה, ושלא תינתן לו אפילו אפשרות לרדת לחפש את הדף הנכסף ליד כיסאו. עתה עליו לתקוע בפני הבעש״ט הקדוש בלי כוונות, בלי קבלה, בלי סודות התורה. סתם לתקוע, כמו כל יהודי פשוט אחר ברחבי העולם באותו בוקר של ראש השנה.
אבל תקיעות כאלו, כך אומרים, לא היו בשום מקום אחר בעולם באותו יום. היו אלו תקיעות רוויות כאב, תקיעות היוצאות מן הלב.
לאחר התקיעות הסביר לו הבעש״ט שהכוונות הן כמו מפתחות מיוחדים לפתיחת שערים שונים בשמים. לכל כוונה השער שלה, אבל יש משהו אחד שיכול לפרוץ את כל השערים כולם: הגרזן. והגרזן הזה הוא התפילה היוצאת מעומק הלב, שמגיעה גבוה יותר מכל הכוונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה