שנה אחת בה שימש ר' אריה כבעל תוקע בבית הכנסת "אחדות ישראל" המוקדש לזכרם של עולי הגרדום שררה בו דממת קודש בשעת מעמד תקיעות השופר, אשר לא תימחה מזכרונם של מתפללי בית הכנסת.
ר' יוסף ויטלזון, גבאי בית הכנסת, סיפר מה נורא היה המעמד. ר' אריה עטוף בטליתו החל פוסע אל הדוכן נחוש בדעתו לקרוע בשופרו כל גזירה רעה. בעיניים יוקדות ניגש אל מול הארון הפתוח, אל מול הספרים הקדושים, ושפתיו לחשו תפילה. קהל המתפללים עמד על רגליו והקיפו כחומת אדם הסוככת עליו את היהודי הצנום, נמוך הקומה, שכל עולו של עולם רובץ עתה על כתפיו השחוחות.
בימת בית הכנסת הייתה עשויה פיתוחי עץ, וממוקמת מול לוח הזכרון הנושא את שמותיהם של עולי הגרדום והרוגי המחתרות שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ. טורים ארוכים של שמות ומקום הקרב, מקום העקדה. ליד כל שם קבוע נר זכרון - נר תמיד.
עלה ר' אריה אל הבימה, הגביה טליתו, ונתעטף בה כל כולו. רק זקנו הלבן והרוטט ניבט מבעד לטלית, הזקן הלבן והעיניים, העיניים החמות והרכות שופעות טוב ואהבה אין קץ.
לפתע סב על מקומו ונעץ מבטו בלוח הזכרון. עיניו הדומעות ליטפו את השמות במבטן. נערים צעירים, עולי גרדום, שנעקדו בעניבות חנק כששירת "התקוה" בוקעת מגרונם. נערים ששהה עימם ברגעי חייהם האחרונים, בחדרים אפלים של נידונים למוות.
"מרן די בשמיא", זעק בבכי קורע לב, "הם, בניי, ישמיעו לפניך את תקיעות השופר. ראה כמה יפים הם, כמה חסונים. בניי, מכניסי רחמים, הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים, הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות, בקשו עלינו רחמים. לכו בניי".
והיו עיניו הדומעות מלטפות במבט אוהב את השמות: אבשלום חביב, יעקב וייס, מאיר נקר, דב גרונר, מאיר פיינשטיין, משה ברזני, מרדכי אלקחי, שלמה בן-יוסף, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, עשרה הרוגי מלכות. . .
כך עמד שעה ארוכה והתייפח בבכי, כשהוא קורא לכל אחד בשמו. "אח", נאנח, "זכור לי הלילה ההוא כמו היה זה אתמול. . . רק אתמול. . .", לחש ממרר בבכי. "אבשלום חביב, מאיר נקר, יעקב וייס, ילדים יקרים שלי, מה יכולתי לומר להם? !", התייפח ונחנק בבכיו, "אמרתי להם, בניי, בנים קדושים שלי, לכו בניי, לכו לאברהם אביכם. . ." עמדו הכל שטופי דמע והביטו בר' אריה הממרר בבכי.
ליטף ר' אריה ביד רועדת את מפת הקטיפה שעל שולחן הבימה, נטל את השופר בידו, והניחו שוב. וחזר ומילמל בקול חנוק "אמרתי להם, לכו בניי אל אברהם אביכם. . ." ולא יסף עוד לדבר.
לפתע, כמו נעור מחלום, החל מרעים בקולו "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר". והקול כה חזק וצלול הוא. ור' אריה מניף ידו ומוסיף וקורא "ברוך אתה. . . שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נטל ר' אריה שופרו, תחבו בקצה פיו, ודומה היה כי התקיעות עולות ובוקעות ממנו כמאליהן, תקיעה שברים תרועה תקיעה. רמות וצלולות, רמות ועזות, עלו התקיעות משופרו של ר' אריה. כה רמות עד שהרעידו את אמות הסיפים, עד שחדרו מבעד רקיעי שמים, תקיעה תרועה תקיעה.
כל אותה עת היו פניו של ר' אריה סמוקות ולוהטות כמו מלאך, נזכר ר' יוסף ויטלזון, כמו שרף בעולמות טמירים. ונרות הנשמה שעל לוח הזכרון ניענעו באלפי נגוהות כמבטי הרשף בעיניהם היוקדות של הצעירים שעה שהחבל נכרך על צווארם. ניענעו ורעדו לקול תקיעות השופר.
מחה ר' אריה דמעה אחרונה מעיניו. הניח את השופר מידיו, הביט פעם נוספת בלוח הזכרון וקרא "אשרי העם יודעי תרועה". פרץ קהל המתפללים בשירת "ארשת שפתינו תערב לפניך אל רם ונישא". והיה אב הרחמים והסליחות ממלמל ממכון שבתו: "הבן יקיר לי, מדי דברי בו זכור אזכרנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה