חכם אליהו מאני

חכם אליהו מני נולד בתמוז תקע״ח (1818) בבגדאד. מטל ילדותו למד בישיבת 'בית זלכה' (בית מדרש אבו מנשי), והיה לאחד מתלמידיו המובהקים של הגאון עבדאללה סומך.

מסופר שבגיל עשר ראהו הגאון רבי עבדאללה סומך בוכה בתפילתו. ניגש אליו ושאלו מדוע הוא בוכה, ענה לו הילד הרך, ״בכיתי שאזכה להתמיד בתורה ולהבינה". מאז קירבו הרב עבדאללה אליו (לימים אף נשא לאישה, בזיווגו השני, את אחותו של הרב, מרת סמרה, שהיתה משכילה וידענית בתורה ובהלכה).

יום אחד נכנס לבית המדרש איש לא מוכר ומסר ספר לחכם עבדאללה. כשביקש אליהו הצעיר לברר את פשר העניין, ענה לו הרב עבדאללה שהאיש חיבר ספר חדש והוא מבקש לקבל הסכמה מן הרב כדי להדפיס אותו. אליהו מאני נסער. ״ספר חדש? ! כלום יכולים בני דורנו לחבר ספרים חדשים? ! ״ לעת ערב, מיד עם סיום הלימודים, יצא אליהו מאני אל בית הכנסת אשר שם קבור שייח יצחק, הרב יצחק הגאון (ממנהיגי יהודי בגדד בתקופת הגאונים). הוא נפל מלוא קומתו, התפלל ונדר נדר, ״אם יהיה אלוהים עמדי, ויזכני לחבר ספר, והיה ראשית ביכורי מחברותי מוקטר ומוגש לשם שייח יצחק". ואכן, כשמלאו לו עשרים ושבע זכה להוציא את ספרו הראשון, 'שיח יצחק'.

"יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה - כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו - 'זכור את יום השבת לקדשו'. הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה - הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה. . .'זכור את יום השבת' - הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה" (שיח יצחק, עמוד מ״ט).

בשנת תרט״ז (1856), בהיותו כבן 38, עלה לירושלים, מסע של שלושה חודשים, עם אשתו ושלושת בניו, והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'.

חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

בשנת תרי״ח (1858) עבר לחברון, בה נשאר עד פטירתו. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד״רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו׳מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר.

בשנת תרכ״ד (1864) פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. בשנת תרכ״ה (1865), לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, ורק בשנת תרל״ט (1879) הסכים לקבל שכר מה עבור משרתו.

חכם אליהו מאני נהג לשמור את הדמעות שהזיל בתיקון חצות, משום סגולתן לריפוי עיניים.

בחג הפורים פנה הרב יצחק אלפייה אל האדמו״ר רבי אלעזר מנדל מלאלוב בבקשה שיתפלל בעבור חבר שלקה בעיניו. בקשתו היתה מונחת בתוך מעטפה ולא נפתחה כלל על ידי האדמו״ר שהיה באמצע סעודת הפורים. לפני ברכת המזון החל האדמו״ר מלאלוב לדבר על מעלותיו של תיקון חצות, וסיפר כי דמעות של תיקון חצות מסוגלות לרפא מעיוורון. עוד הוסיף ואמר כי ״בחברון יש דמעות של חצות". מיד יצאו הרב אלפייה וחברו לעיר האבות, אף שלא ידעו מנין תבוא הישועה. כשהגיעו למקום הוזמנו לשהות בבית הרב מאני. באמצע הלילה נחרדו משנתם למשמע קול בכי מר. כשיצאו ממיטותיהם כדי לבדוק מיהו זה הממרר בבכי קורע לב, הבינו את דבריו של האדמו״ר מלאלוב: היה זה הרב מאני הזועק על חורבן הבית.

לפי מסורת שהייתה ביד הרב הוא היה צאצא למלך דוד ודבר זה הוסתר בשם משפחתו "מני" - מגזע נין ישי.

חכם אליהו מני כתב כ140 ספרים וחיבורים, אותם שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש״ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום.

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ״ט (1899) בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. מכיוון שנחשב קדוש גם ע״י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.