שיעור נשים - מסירות נפש

שיעור נשים – מסירות נפש

איך אפשר לעזור לחטופים לחזור הביתה לשלום? איך אפשר שלא יהיו עוד מקרים כאלו? איך אנחנו יכולים לעזור לגאולה להגיע מהר וברחמים?

אלפי חיילים מוסרים את הנפש כל רגע בחיפושים אחריהם, אנחנו יכולים לחסוך את הצורך הזה בשמים! ע״י כוונה פשוטה ביותר! ! !

מה הכי חשוב לנו בחיים?

איוב (ב, ד): "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".

מלבי״ם (פס' ה): "פירוש: הדבר היקר ביותר שיש לאדם זו הנפש, ולמענה האדם מוכן לתת הכל. וכאשר האדם מוכן לעקוד את הדבר היקר הזה למען ה', הרי זה אות וסימן מובהק שהוא אוהב את הבורא אהבת נפש".

אדיר במרום (ח״א - ומחצדי חקלא זעירין אינון עמ' סא'): ". . . הכל צריך להסתלק בסוד האהבה העצומה. ולא תקרא אהבה, אלא אם תגיע להשתוות - לחיים ולמות. והוא סוד, עזה כמות אהבה (שה״ש ח, ו). כי אם לא יגיע הדבקות אל השיעור הזה, בסוד, נפשי יצאה בדברו (שה״ש ה, ו), אינה אהבה. . . כי יעזבו עליו את הכל לעשות כרצונו, אם להחזיר הנשמה לגוף בסוד החיים, אם להשאירה דבוקה בשרשה".

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.

ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד"?

התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

מסירות נפש על המצוות בכל הדורות

גמרא (שבת קל.): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם".

החפץ חיים: ". . . דברי אלקי השמים והארץ, המסורים לנו מאבותינו קדושי עליון, חכמים נבונים צדיקים וחסידים, דור אחר דור. ואיך לא תכסה את פנינו בושה, אשר אבותינו מסרו נפשם להריגה ולשריפה על קיום תורתינו הקדושה, ועל כל חוק ממנה נשפך כמים דמי אלפי רבבות מישראל, כדאיתא במדרש פרשת אמור:

"מה לך יוצא ליסקל? - על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? - על ששמרתי השבת. מה לך יוצא ליהרג? - על שאכלתי מצה. מה לך לוקה בפרגל? - על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים. . ." עכ״ל המדרש.

וכן בהרבה דורות אחריהם כידוע ומפורסם לכל. והורישוה לנו בדמי חייהם, את דת אל שלימה ותמימה בכל חוקותיה ומשפטיה. . ." (טהרת ישראל פרק א').

מזכרונותיו של שמעון ויזנטל: לראשונה שמעתי על סמי רוזנבאום בשנת 1965, כאשר גברת רביץ אחת מראבקה נכנסה למשרדי בווינה כדי להעיד במשפט על פשעי מלחמה. גברת רביץ זכרה את סמי רוזנבאום כ״ילד שברירי, בעל פנים חיוורים ורזים ועיניים כהות, שנראה מבוגר בהרבה מכפי גילו – כמו ילדים רבים שלמדו מוקדם מדי על החיים". סמי היה בן תשע בשנת 1939, כאשר הגרמנים נכנסו לראבקה והפכו את החיים לסיוט.

אביו של סמי היה חייט שחי בשני חדרים טחובים ומטבח קטן בבית ישן, אך הם היו שמחים בחלקם ויראי שמיים. מדי יום שישי בערב הלך סמי עם אביו לבית הכנסת לאחר שאמו ואחותו הדליקו את נרות השבת.

בשנת 1940 הקימו גדודי האס-אס מרכז אימונים בקסרקטין צבאי פולני לשעבר, ליד ראבקה. בשלב המוקדם של המלחמה, גדודי האס-אס ירו בקורבנותיהם; בחמישים, מאה ואפילו מאה וחמישים אנשים ביום.

אנשי האס-אס הוקשחו בראבקה כדי שיאבדו את רגישותם לדם, לזעקות שוברות הלב של נשים וילדים. העבודה הייתה צריכה להיעשות במינימום של בלגן ובמקסימום יעילות. זו הייתה פקודתו של הפיהרר.

מפקד בית הספר היה קצין האס-אס וילהלם רוזנבאום מהמבורג. ציני וברוטאלי, הוא הסתובב עם שוט רכיבה בידו. "הופעתו הפחידה אותנו", זכרה האישה מראבקה.

בתחילת שנת 1942 פקד רוזנבאום על כל יהודי ראבקה להתייצב בבית הספר המקומי כדי "להירשם". החולים והזקנים יישלחו למחנות ההשמדה, והאחרים יעבדו עבור הוורמאכט.

לקראת סוף ההרשמה הופיע מנהיג האס-אס רוזנבאום, מלווה על-ידי שני סגנים, הרמן אודר וולטר פרוך. מנהיג האס-אס רוזנבאום קרא את רשימת השמות. "לפתע הוא הצליף בחוזקה על השולחן בשוט שלו", סיפרה לי האישה מראבקה. "כולנו מצמצנו בעינינו כאילו הצליפו בנו". מנהיג האס-אס רוזנבאום צרח: "מה זה? רוזנבאום? יהודים! איך מעזים היהודים הארורים האלה לשאת את שמי הגרמני הטוב?"

הוא השליך את הרשימה על השולחן וצעד משם בהפגנתיות. ידענו שיהרגו את בני משפחת רוזנבאום, היה זה רק עניין של זמן. אנשים נהרגו בגלל ששמם היה רוזנברג, או אם שמם הפרטי היה במקרה אדולף או הרמן.

בית-הספר לשוטרים ביצע הוצאות להורג בקרחת יער. תלמידי אס-אס ירו ביהודים ובפולנים שנאספו על-ידי הגסטאפו, בעוד מנהיג האס-אס רוזנבאום צפה בתגובות התלמידים מתוך ניתוק קליני. אם תלמיד אס-אס העווה את פניו, הוא הוצא מגדוד המוציאים להורג ונשלח לחזית.

אחרי ההרשמה עבדה גברת רביץ בבית הספר לשוטרים כמנקה. "כשאנשי האס-אס הגיעו חזרה מקרחת היער, הוטל עליי לנקות את מגפיהם המכוסים בדם". היה זה בוקר יום שישי ביוני 1942. שני אנשי אס-אס ליוו את "היהודי רוזנבאום", אשתו ובתם בת החמש-עשרה, פאולה. מאחוריהם צעד מנהיג האס-אס רוזנבאום.

"האישה והילדה הוצעדו מסביב לבניין בית-הספר ולאחר מכן שמעתי כמה יריות", אמרה העדה. "ראיתי את קצין האס-אס רוזנבאום מכה את רוזנבאום שלנו בשוט הרכיבה שלו וצועק: 'יהודים מלוכלכים שכמותכם, אני אלמד אותכם לקח על כך שיש לכם שם גרמני!' ואז לקח קצין האס-אס את האקדח שלו וירה ברוזנבאום החייט פעמיים או שלוש. לאחר מכן שלח קצין האס-אס קאפו בלתי חמוש (שוטר יהודי) למחצבה כדי להביא את סמי.

הוא נסע לזאקריטי בעגלה רתומה לסוס. הוא עצר ונופף לסמי רוזנבאום. כולם במחצבה לטשו עיניים – העובדים היהודים ושומרי האס-אס. סמי שם את האבן שהייתה בידיו במשאית והלך לעבר העגלה.

סמי הביט בקאפו. "איפה הם?" הוא שאל – "אבא, אמא ופאולה. איפה?" הקאפו רק הניד את ראשו.

סמי הבין. "הם מתים", הוא מלמל ואמר בטון עובדתי, "שמנו רוזנבאום, ועכשיו באת לקחת אותי". הוא עלה והתיישב ליד הקאפו.

השוטר ציפה שהנער יבכה ואולי יברח. כשנסע לזאקריטי, תהה השוטר איך יוכל להזהיר את הנער, לאפשר לו להיעלם ביערות, שם המחתרת הפולנית תוכל אולי לעזור לו. עכשיו היה מאוחר מדי. שומרי האס-אס הביטו בהם.

הקאפו אמר לסמי מה קרה בבוקר. סמי שאל אם יוכלו לעצור לרגע בביתו. כאשר הגיעו לשם, הוא ירד ונכנס לחדר הקדמי והשאיר את הדלת פתוחה. הוא הביט על השולחן עם הכוסות המלאות למחצה שנשארו מארוחת הבוקר. הוא הביט בשעון. השעה הייתה שלוש וחצי. אבא, אמא ופאולה כבר היו קבורים ואיש לא הדליק נר עבורם. לאט ובשיטתיות ניקה סמי את השולחן והניח עליו את הפמוטים.

"יכולתי לראות את סמי מבחוץ" אמר הקאפו לגברת רביץ. "הוא שם את הכיפה על ראשו והדליק את הנרות. שניים לאביו, שניים לאמו, שניים לאחותו. והוא התפלל. ראיתי את שפתיו נעות. הוא אמר עליהם קדיש". קדיש היא התפילה למתים. אבא רוזנבאום תמיד אמר קדיש על הוריו שנפטרו והראה לסמי את התפילה. כעת הוא היה היחיד שנותר מבני המשפחה. הוא עמד בשקט והביט בששת הנרות.

השוטר היהודי שבחוץ ראה את סמי מניע את ראשו לאט, כאילו נזכר פתאום בדבר-מה. אז הניח סמי עוד שני נרות על השולחן, לקח גפרור, הדליק אותם והתפלל.

"הנער ידע שהוא כבר מת", אמר השוטר מאוחר יותר. "הוא הדליק את הנרות ואמר קדיש על עצמו".

סמי יצא והתיישב ליד הקאפו שבכה. הנער לא בכה. הקאפו מחה את דמעותיו בגב ידו ומשך במושכות אך הדמעות זרמו ללא הרף. הנער לא אמר מלה. הוא נגע בעדנה בזרועו של האיש המבוגר יותר כדי לנחמו – כדי לסלוח לו על כך שהוא לוקח אותו.

הם נסעו לקרחת היער, שם חיכו מנהיג האס-אס רוזנבאום ותלמידיו.

"הגיע הזמן!" צרח קצין האס-אס.

אף מצבה לא נושאת את שמו של סמי רוזנבאום. איש לא היה זוכר אותו אילולא הייתה האישה מראבקה נכנסת למשרדי. אך בכל שנה, באחד הימים בחודש יוני, אני מדליק עבורו שני נרות ואומר "קדיש".

דבריו האחרונים של רבי אלחנן וסרמן זצוק״ל הי״ד, (תלמידו של החפץ חיים) לחבריו קדושי עליון כשהופסקו מלימודם - מסכת נדה - והובלו לקדש שם שמים ביציאת נשמותיהם בעלות הלהב מעל המזבח ביום המר והנמהר י״א בתמוז תש״א.

רבי אלחנן דבר בשקט תוך מנוחה נפשית כתמיד, אף קולו לא נשתנה במאומה, ארשת פניו הביעה רצינות אך רגילה, בדיבורו לא הרגישו כל נימה פרטית, לא ניסה אף להיפרד מבנו רבי נפתלי, שיחתו היתה מכוונת לכולם לכלל ישראל. וכך אמר:

"במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל. אי לזאת אנו צריכים לשוב אל ה' בתשובה שלימה ומיד במקום. . . הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי (מקום הטבח של קדושי סלבודקה וקובנה) קרובה, עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על-ידי התשובה, ועל-ידי כך נציל את חייהם של אחינו ואחיותינו באמריקה. . . שלא תעלה ברעיוננו איזו שהיא מחשבת פסול ח״ו, שהיא כפיגול ופוסלת את הקרבן, אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה, "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" האש היוקדת את גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית-ישראל".

מסירות נפש נותנת משמעות לחיים כולם

הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ה' רנו'): "החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש, ושל הוד. . .".

סא״ל עמנואל מורנו הי״ד - לוחם נערץ בסיירת מטכ״ל. היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג בסוף המלחמה ב-19 באוגוסט 2006 במבצע סודי באזור בעל-בק. פניו נותרו חסויים גם לאחר שנפל. . .

מעט לפני מותו דיבר עם חבר על משמעותן של חמש שניות שנותרו לאדם בחיים:

"מספר שעות לפני הפעולה", מספר חברו של עמנואל מורנו, "דיברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו חמישה חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: 'מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך חמש שניות לחיות עד ההתרסקות?' עניתי לו: 'לא יודע, אני משער שאהיה מאד עצוב ומפוחד, אעצום עיניים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב'.

עמנואל חשב רגע ואמר: 'מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד 'שמע ישראל'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שניה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות'.

אז אמר לי עמנואל משפט שמלווה אותי עד עכשיו, וימשיך ללוות אותי כל חיי:

'אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלה משמעות לחייו, ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות, אך אם לעומת זאת לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא'".

זה היתרון שלנו על הישמעאלים

מדרש (אגדה בראשית פרק כב ד״ה [א] ויהי אחר): "ד״א שאמר ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שאני קבלתי מילה ואני בן י״ג שנה והיה בידי למחות ולא מחיתי, ואתה כשקבלת המילה היית בן שמונה ימים, ולא היה בך כח למחות, לכך לא מחית, אמר לו יצחק על אבר אחד אתה מייראני, אילו אמר לי הקב״ה ברוך שמו שאקריב את עצמי הייתי מקריב ולא הייתי מסרב, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם".

המתאבדים של הישמעאלים מאוימים ע״י האירגונים שלהם ומסוממים לפני היציאה לפיגוע. . .

מסירות נפש אצל הנשים

ר' יום טוב צהלון (1558-1638, באהלי יוסף, בזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בימי האינקוזיציה הנוראה): "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם. . . וגם אלה מן האנוסים שמתו על קידוש השם? רובם נשים".

וכידוע, בזמן גירוש ספרד נהרגו נשות ישראל פי שלושה מן הגברים. דהיינו, בזכות הקרבתן של הנשים, נמנעה התבוללותו של עם ישראל בגלות. לפיכך אמר ר' אחא: ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ״ה, ט').

במלחמת העולם השנייה. תלמידות רבות נותרו במבנה בית הספר בית יעקב שבקראקוב ללא יכולת לחזור הביתה. המורות ניסו לעודד אותן, ובמקביל, להכין אותן לבאות. הן הרי ידעו מה עומד לקרות. לכן, אחרי הסברים ועידוד מכל הלב, הן רמזו לתלמידות על האפשרות העומדת בפניהן – למסור את נפשן על קידוש השם.

ביום י״ב אב תש״ב נשאה המנהלת שרה שנירר דברים בפני תלמידותיה שנותרו בסמינר: "בנות יקרות, מדי יום אנו מתפללות לפני הקב״ה שלא יביאנו לידי ניסיון, ואם יביאנו לידי ניסיון - שלא נכשל בו ושיהיה לנו את הכוח לעמוד בו. תקופה קשה מאוד עוברת עתה על עם ישראל, יבוא יום שבו תידרשנה להשתמש בכל אשר למדתן ויהיה עליכן להראות את נאמנותכן לבורא עולם, ואת יכולת עמידתכן בכל סוגי הניסיונות".

ימים מספר לאחר מכן הגיעו לפנימייה אנשי הגסטאפו. להם, כך התברר, היו תוכניות הרבה יותר מחרידות ממה שהמנהלת והמורות חשבו. הם הורו לבנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן כי מחר, כך הודיעו בחגיגיות שטנית, יגיעו 93 אנשי גסטאפו שילוו את הבנות. "לא יקרה להן כלום", אמרו, "ניקח אותן בשבילנו, כנשים".

שרה שנירר ע״ה, כשאשר שמעה את הדברים הבינה שהגיעה העת. היא הורתה לתלמידות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהן, אך לא עבור הנאצים. אחרי שכינסה את הבנות אמרה להן: "בנות אהובות, אני יודעת שכולכן מוכנות למסור את נפשכן על קידוש השם. אני גם יודעת שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל הייסורים המזומנים לכן. אבל למפלצות הנאציות יש תוכניות שטניות יותר גרועות ממה שאפשר להעלות על הדעת. לכן בטרם ישמידו אתכן פיזית, הם רוצים לכלות את אתכן מבחינה רוחנית". היא הרגישה בזעזוע ובפחד שפקדו את הבנות לכן מיד אמרה: "הכנתי את כל הדרוש למקרה כזה. ברשותי סם מוות עבור כולנו. אם הדברים יגיעו לידי כך שמישהו מהגסטאפו ירצה לגעת בכן, עליכן לבלוע מיד את הרעל. לא ניתן להם לטמא את נפשותינו!"

ההלם היה חזק, אבל לא עבר הרבה זמן והבנות התאוששו, וברוח מחוזקת ניגשו אל המנהלת ולקחו ממנה את הגלולה. למחרת, כאשר הגיעו חיילי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר ואמרו: "הרינו מוכנות ומזומנות לקיים מצוות עשה של למסור את נפשי על קידוש השם", וכולם הכניסו את הגלולה לפה. ובעוד הגלולה בפיהן צעקה המנהלת: "בואו ונקרא בקול רם בפעם האחרונה את הקריאה שאותה קורא כל יהודי לפני צאתו מן העולם – 'שמע ישראל! השם אלוקינו! השם אחד!'. . .".

מסירות נפש מביאה את הגאולה בנס גם כשלא ראויים

אור החיים הק' (שמות יד, טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה? . . . אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נם ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנם ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש. . .".

גמרא (ברכות כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? . . . רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): "הפסוק אומר תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש״י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע״י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה. וא״כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים, אשר יש להם נשמות קדושות, שיש להם כח לעלות עד מקום הבינה, ועל ידיהם תעלה המלכות. כנזכר בתיקונים כי ישראל אנון גדפין דשכינתא, להעלותה למעלה.

והנה לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו, כי אם היה בינינו מי שיכול להעלות שם נשמתו, אז היה מעלה את המלכות גם היא, והיה הזיווג נעשה כתיקונה והיתה ממהרת לבא קץ הגאולה. אך עתה אין יכולת לעשות זיווג כתיקונו למעלה, ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מן זה הנ״ל. ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי״ז אפילו נהיה ח״ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע״י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה, כמ״ש שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי״ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא כנ״ל, ואז יעלו זו״נ ונשמה שלנו בסוד מ״נ של אמא עלאה".

הרב קוק (עין איה ד, פ״ט, קמג, ד״ה 'ותכונת'): "ותכונת מסירות הנפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כ״א אור ד' לבדו שהכל בטל לו, והכל מאושר רק בהשאבו באור שלמותו העליונה. וזאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל, בעצמיות מהותה, בזאת יתברר שגמלתו טוב לא רע כל ימי חייה שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. וכל מה שנראה שבניך חטאו זה לא רלוונטי זה לא מהותי, כי יש פה מהות, והמהות זה עקרון מסירות הנפש, הכח הנפשי למסור את הנפש למען האידאל הכללי המתגלה בכללות חיי האומה הישראלית שהוא האידאל האלוהי, נצח ישראל, ויכול המעיין השוטף הזה, המלא עוז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעוזו את כל החלאה החצונית המקרית, אשר אך כצל לעובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה. וא״ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך".

איך עושים את זה בפועל?

- ר' אלימלך מליז׳נסק (צעטיל קטן): "וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש ה' יתברך".

אפשר לעשות את זה בכל רגע פנוי שיש לך.

- לכוין בשמע ישראל ובכל ברכה במילים 'מלך העולם' שאתה מוכן למות על קידוש ה' בסקילה שריפה הרג וחנק – כמובן לומר זאת מכל הלב! ! !

דרך ה' (ד, ד, ה): "מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי. . . והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים, שיעלה אותם מן המדריגה השפלה השרשית בהם, ויתן בהם קידוש ובהירות כמ״ש. ואולם סידר החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם, ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתיקונים. ואמנם המעשה אשר תלאה בו, הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית'. וגם בזה יש מדריגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל, ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול. והמסירה במחשבה, דהיינו בגמור בלבו להמסר וכמ״ש, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה זאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק זה. והתולדה היוצאת, היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כלה, לתת לה קצת עילוי מן החול והחשך שהיא בם כפי מדריגתה השרשית".