חייו ופעליו של מו״ר המקובל האלקי הרה״ג יצחק כדורי זצוק״ל
יום ההילולא יום א' כ״ט טבת
במחיצת רבינו ה׳בן איש חי'
עוד בהיותו ילד זכה רבינו להסתופף בצלו של הגאון האדיר רבן של כל בני הגולה, רבינו יוסף חיים הלא הוא ה׳בן איש חי'. וזכה לראותו ולשמוע את דרשותיו, ולשאוב מקדושתו.
פעמים רבות סיפר לי רבינו, על גדולתו של הבן איש חי, והיה מתאר בהתפעלות את שיעוריו הקדושים. וכך העיד ואמר: "דרשותיו של רבינו יוסף חיים, היו כלולות מפשט רמז דרש וסוד, והיה משלב בתוכם סיפורים ומליצות משלים ומוסרים, וכל העם היו מרותקים לדרשותיו במשך שעות מבלי להוציא הגה מפיהם, ומבלי לזוז ממקומם, כל הזמן עיניהם נשואות לשמוע אמרי פיו, והיה קולו צלול וחזק ונשמע בכל בית המדרש, כאילו מדבר ברמקול, וקולו נשמע למרחקים… כולם היו שומעים את דרשותיו ומקבלים את דבריו כאילו יוצאים מפי השכינה הקדושה. והיה דורש ארבע שעות ברציפות. גם אמר לי שלא היה חוזר על דרשה פעמיים מעולם, מלבד ההלכות שהיה חוזר ומלמדם".
ואמר רבינו שהיו פניו של רבינו יוסף חיים מאירים בעת דרשותיו, כגלגל של אש, כאילו אש יוצאת מפניו, עד שכל מי שראה את פניו אינו יכול לחלוק על דבריו, והיתה אימתו מוטלת על כולם.
באחד מן הימים נסעתי עם רבינו למרכז מורשת יהדות בבל שבעיר אור יהודה, יש שם בית כנסת שבנו אותו בדיוק באותו תדמית לבית כנסת הגדול בבגדאד, המכונה 'צלאת לכבירי' דהיינו בית התפילה הגדול, בו היה רבינו יוסף חיים מוסר דרשותיו בד' שבתות בשנה, בפני קהל גדול של כעשרת אלפי איש. רבינו נכנס לתוך תדמית בית הכנסת ושמח מאוד להזכר בעבר, ואמר לי שכל בית הכנסת ממש מדויק בתכלית בתדמיתו לבית הכנסת 'צלאת לכבירי', רק חסר בו ספסל אחד, כשראה רבינו את התפעלותי הרבה מזכרונו המדויק. אמר לי הרב: הספסל החסר היה הספסל שאני ישבתי בו. כששאלתי את האחראים לסיבת חסרון הספסל, אמרו לנו שהוציאו את הספסל בשביל המעבר…
לאחר מכן הצביע רבינו על המקום בו עמד רבינו יוסף חיים, בשעת הדרשה, כולו אומר כבוד. ונזכר רבינו שבהיותו ילד ישב על הבימה יחד עם הילדים, והיו נושקים את שולי גלימתו של הבן איש חי.
ספר הגלגולים של רבינו יוסף חיים
יום אחד בהילולת רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי, סיפר לי הרב, שלרבינו יוסף חיים, היה ספר גלגולים כמו שיש למהרח״ו ספר הגלגולים [ששם מובאים גלגולי נשמות שגילה לו רבינו האר״י ז״ל ושם הוא כותב על הרבה חכמים בני דורם כל אחד מה התיקון שלו] ורבינו יוסף חיים היה כותב בו כל הגלגולים של חכמי דורו, וכל אחד מה התיקון שלו, וסיפר לי שרבינו יוסף חיים היה מחביא את הספר הזה בעליית ביתו בין הקורה לרעפים, כדי שלא יוודע מקומו לאדם.
בנו של רבינו יוסף חיים, הג״ר יעקב חיים, עקב אחרי אביו לראות היכן הוא מניח את הספר, וגילה את מקומו. ומאז ניסה כמה פעמים לעיין בו ולא עלתה בידו מלבד פעם אחת שעיין בו וראה שכתוב שם על עצמו שהוא גלגול של אחאב, והיה מצטער על זה [ואמר לי על זה רבינו שאין לו מה להצטער כי כבר נתקן הניצוץ].
באחת הפעמים שרצה לעיין בספר, היה זה שעה שהתחיל ר' יוסף חיים את השיעור שהיה רגיל ללמד כל בוקר, גמ', עין יעקב והלכות, עם טלית ותפילין. רץ ר' יעקב לבית בכדי ללכת לעיין בספר הנ״ל. אמנם אחר שהלך ר' יעקב, אמר רבי יוסף חיים לתלמידי השיעור בפתע פתאום שהוא מוכרח ללכת לבית, חלץ את תפיליו ורץ אחרי בנו, והזהירו שלא יגע בספר הזה, והוציאו משם, ומאז נעלם ולא נודע מקומו.
תחילת לימודיו בצעירותו בישיבה בבגדד
פעם אחת דברתי עם רבינו על לימודיו בבגדד. וסיפר לי שהיה לומד בישיבת 'חכם יצחק' שבה כיהן רבי שמעון מרדכי עג׳מי, [נכדו של המקובל רבי ששון מרדכי עג׳מי בעהמ״ס מזמור לאסף, קול ששון, דבר בעתו ועוד] והיה תלמידו של רבי שמעון אגסי (בעהמ״ח ספר "בני אהרון" על שער הגלגולים). רבינו היה הגדול שבתלמידים ומופקד על מפתחות הישיבה לפתחה בבוקר ולסגרה בערב. ודרך לימודם היה שבתחילה התלמיד מסביר והרב שומע, ורק לאחר מכן הרב חוזר ומסביר. ורבינו שהיה הגדול שבתלמידים נבחר להיות מגיד השיעור.
דרשה בסיום המסכת
גם סיפר לי רבינו על ר' ששון מרדכי עג׳מי (סבו של ר' שמעון מרדכי הנ״ל) שהיה מקובל גדול. ובזמנו היה בבגדד בית אחד שהיה בו עבודה זרה שנקרא בשם 'אבו סיפן' ומי שהיה עובר בקרבתו היה ניזוק, ורבי ששון מרדכי בנה את ביתו מול בית הע״ז הנ״ל, וכתב שמות הקודש, והיה מייחד ייחודים עד שביטל את העבודה זרה, ומאז היו עוברים שם ללא חשש.
יום אחד עשו בביתו של ר' ששון סיום מסכתא, וזימנו לשם את כל חכמי בגדד. ובאו כל החכמים עטורים במצנפות ובגלימות, ואף רבינו הוזמן למעמד זה. ולמרות גילו הצעיר של רבינו כיבדוהו לדבר דברי תורה, והיה דורש להם בחלק הפשט מעורב בתורת הסוד, ושמחו החכמים בדבריו ונשקוהו.
וכך התמיד רבינו בלימודו בבית המדרש 'בית זילכה' אותו הקים וייסד רבי עבדאללה סומך, שם הסתופף בצילם של גדולי הדור, שהיו בבית מדרש זה. ותיאר לי כי 'מדרש בית זילכה' היה מקום גדול שכולו בנוי חדרים חדרים, ובכל חדר ישנה כיתת לימוד לפי רמות הלומדים. ויש חדר אחד בו מושב בית הדין. ולאחריו חדר בו למדו המקובלים הגדולים. וכן הלאה, מקום של תורה ממנו יצאו חכמים רבים.
למד קבלה בצעירותו
יום אחד סיפר לי רבינו, שבעודו בבגדד היה לומד קבלה בהיותו רווק בבחרותו. והיה לומד בסתר, עד שגילו אותו, והביאו אותו לפני המקובל רבי אפרים הכהן, ובחן אותו ונתן לו אישור להמשיך ללמוד קבלה. והיה אומר רבינו כי גם רבי אפרים הכהן עדיין היה רווק.
ובזמן שעדיין לא התפרסם שלומד בחכמת הח״ן, היה מפחד לקנות את ספרי הקבלה בבגדד, ולכן הזמין את הספרים מעיר הקודש ירושלים, ושלח טלגרמה (דואר רשום) שיביאו לו את כל הספרים שרצה בשביל ללמוד את סודות התורה, וקנה עץ חיים ושמונה שערים, דפוס ירושלים, דפוס ראשון.
'היה לי חבר, שהמקובלים בבגדד, לקחו לו את ספרי הקבלה, ואסרו עליו ללמוד תורת הנסתר' – מספר רבינו, אבל לי הסכימו, משום שדרשתי בפניהם פעם אחת דברים נפלאים על דרך הסוד, והעריכו אותי, לכן לא מנעו ממני לעסוק בתורה זו.
ספר 'שער מאמרי רשב״י'
הוסיף ואמר, כי בבגדד היו מצויים ספרי קבלה, חוץ מן הספר 'שער מאמרי רשב״י' שלא היה לאיש מלבדו. וחכם יהודה פתיה זצוק״ל ביקש ממנו שישאילהו לו והשאילו, ולמד בו חכם יהודה פתיה כמה חדשים והגיה בו הגהות נוראות, והחזיר לו את הספר עם ההגהות שלו.
באותו מעמד בקשתי מרבינו שישאיל לי את הספר כדי שאוכל להעתיק את ההגהות, ואמר לי שהספר לא נמצא בידו. ומשום מעשה שהיה, שכשעלה לארץ ישראל עם החברים, בזמן הנסיעה נפל מהם ארגז אחד של ספרים, ובתוכו היה גם הספר שער מאמרי רשב״י, ועם כל התחנונים לנהג לא הסכים לעצור.
לאחר מכן, שלח רבינו טלגרמה למשטרה שיעזרוהו במציאת האבידה, ואמרו לו שמצא את הארגז יהודי אחד, הגר במקום פלוני, רבנו פנה אל המוצא וביקשו שישיב לו את הארגז, המוצא הודיע לרבינו שהוא מוכן לתת את כל החבילה תמורת דמי טרחה, ורצה ג״כ את ספר שער מאמרי רשב״י הנ״ל, ומכיון שלא היתה לו ברירה כדי שיקבל את שאר הספרים השאיר את זה אצלו. (כשספרתי את המעשה הזה בשיעור המקדים של מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף שליט״א, התקשר אלי יהודי אחד ואמר שהספר הנ״ל נמצא אצלו, ויביא לי אותו, תהלות לאל יתברך).
הרואה את הנולד
זכורני עוד בבחרותי, שהיה לרבינו חדר לקבלת קהל ברחוב כנרת מול ישיבת 'פורת יוסף'. אחרי מלחמת יום הכיפורים, היו נעדרים רבים במלחמה, והורי הנעדרים היו באים לרבינו ובוכים בדמעות שליש, והיו שואלים אותו איפה הנעדרים ומה מצבם, ורבינו היה אומר להם תקחו עץ שקדים תכתבו כך וכך תשימו אותו באדמה, ותגידו לי איך הוא צמח, והאם הוציא פרח וכדו', וכשהיו חוזרים אליו אח״כ, היה אומר להם תוך כמה ימים הוא יחזור, פלא פלאות. והייתי מתפעל איך השיג את הקדושה והטהרה שלו ואיך היה יודע כל דבר.
מורי ורבותי! לא תחשבו שזו חכמה לעשות ניסים ונפלאות, זה הכל הבל הבלים! החכם האמיתי הוא מי שיושב ועוסק בתורה כל ימיו והולך בדרך השם, ומקיים המצוות כפי שה' ציוה, ושומר את הלשון שלו, ויודע איך להתנהג עם הזולת, ולאהוב כל יהודי ויהודי מעם ישראל, זה היה מורנו ורבינו! אלו היו מעשים שלו! ולכן מהשמים נתנו לו כח גדול לעזור לעם ישראל…
הקב״ה יגן עלינו בזכותו, ויבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אכי״ר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה