טקסט 1: נתן אלבז:
רחובות ברחבי הארץ קרויים על שמו של נתן אלבז. מי היה נתן אלבז? במלחמת לבנון השנייה התפרסמה גבורתו של רס״ן רועי קליין הי״ד, שנפל על רימון במהלך הקרב והקריב את חייו כדי להציל את חבריו. אך קדם לו במעשה זה נתן אלבז ז״ל.
נתן נולד בצפרו שבמרוקו. אביו העני, מסעוד, עסק במסחר זעיר, ובעתות מצוקה לא בחל גם בעבודה שחורה כדי להביא לחם למשפחתו. נתן היה הבכור מבין חמשת צאצאיו – שני בנים ושלוש בנות. סוף שנות הארבעים היו תקופה של תסיסה בקרב יהודי מרוקו. שליחים שהגיעו מארץ ישראל הקימו בתי ספר עבריים, ייסדו תנועות נוער חינוכיות וספורטיביות כ״בני יהודה" ו״החלוץ", ועודדו את בני הנוער להגשים את ערכי הציונות באמצעות עלייה ארצה. הנוער נדבק בהתלהבות הזו; ההורים – פחות. לא פעם פרצו על רקע זה חיכוכים משפחתיים.
בבית משפחת אלבז שררה אווירה דומה. נתן היה תלמיד נלהב של השפה העברית וחלם אף הוא על עלייה לישראל. ההתלהבות אף גברה לאחר הקמת המדינה. באותה עת, בערים רבות במרוקו התחוללו פוגרומים ביהודים. אלפי מרוקאים מוסתים פשטו על השכונות היהודיות, רצחו אנשים חסרי מגן, בזזו חלק מהרכוש והרסו את שנותר. מיד התארגנה "הגנה" יהודית במקומות שונים במרוקו, ונתן אלבז, אז בן שבע-עשרה, היה בין המתנדבים לשורותיה.
כשמלאו לו שמונה-עשרה, החליט נתן להגשים את חלומו ולעלות לישראל. ההורים התנגדו לכך בעקשנות. יום אחד הערים נתן על הוריו, סיפר להם שהוא יוצא לקולנוע ולא חזר עוד. אחד מידידיו הגיע למחרת היום לבית הוריו הדואגים כדי להרגיעם, וסיפר להם שבנם יצא לארץ ישראל.
הדרך לא הייתה קלה. על קבוצת הצעירים שאליה השתייך נתן היה לעבור 600 קילומטרים עד שהגיעו לעיירה קטנה בסמוך לגבול מרוקו-אלג׳יריה. שם הצליחו לחמוק מעיניהם של שומרי הגבול ולהסתנן לתחומי אלג׳יריה, שהייתה אז מושבה צרפתית. משם הייתה מותרת פעילות ציונית גלויה, ואפשר היה לארגן עלייה לארץ ישראל. אחרי כמה שבועות ירד נתן הצעיר מהספינה, והביט בעיניים משתאות אל חיפה הצעירה שבתיה הלבנים, הבנויים על מורדות הכרמל, נשקפו אליו מהחוף.
אך חלומותיו של נתן הצעיר התנפצו אל סלע המציאות. כל מה שעבר במרוקו לא הכין אותו לקבלת הפנים רוויית הסטיגמות שבה נתקל כשהגיע לישראל. התחושה הפכה למרה עוד יותר בשל בדידותו, ללא כל קרובי משפחה לפנות אליהם.
אבל אז הגיע הגיוס לצה״ל. הוא התגייס בינואר 1954 ושובץ לחטיבת גבעתי. ב-11 בפברואר שהה במאהל היחידה בבית ליד. הוטל על החיילים להכשיר את המחנה לקראת ביקורו הצפוי של קולונל אליוט, קצין צבא בריטי שבא לביקור בישראל והיה אמור להתארח במחנה. מארחיו הישראליים של אליוט ביקשו להציג בפניו את הישגיהם הצבאיים של העולים מצפון אפריקה, שהגיעו ארצה ללא הורים וקרובים ומצאו בצה״ל את ביתם. נתן אלבז אהב את המחנה הצבאי; זה היה ביתו היחידי בארץ. מחוץ למחנה לא היו לו קרובים או חברים, ואף על פי כן, לראשונה מזה חודשים – הוא היה שמח בחלקו.
"אני מבקש שני מתנדבים שייגשו לפרק את הרימונים", אמר המפקד. "אני מתנדב", אמר מישהו. "גם אני", הצטרף אליו אחר.
בשעת הכוננות בליל אמש קיבל כל חייל שני רימוני יד, הכניס לתוכם את מנגנון הנפץ והיה מוכן להפעילם. עכשיו, משבוטלה הכוננות, היה צורך לפרק את מנגנוני הנפץ ולהחזיר את הרימונים למחסן הנשק הגדודי. נתן וחברו נטלו ארגז ועברו מאוהל לאוהל כדי לאסוף את רימוני היד של החיילים, שהיו מונחים על המיטות לצד הרובים. תוך שעה קלה נסתיים האיסוף, ונתן וחברו הלכו לאוהל ריק בקצה המחנה. הם התיישבו על האדמה כשהארגז לפניהם והחלו לפרק את הרימונים.
ואז נשמעה הנקישה. איש לא ידע מעולם כיצד קרה הדבר. נצרת הרימון שהייתה בידו של אלבז השתחררה. ה״קליק" החלוש הדהד ברחבי האוהל כרעם בשמי הלילה. כל השאר התרחש תוך ארבע שניות. ארבע שניות שהן משך הזמן שבו בוער פתיל ההשהיה המצוי בתוך רימון היד, עד שנדלק המרעום ומפוצץ את הרימון לרסיסים.
נתן אלבז פעל במהירות. הוא יכול היה להטיל את הרימון למקום הראשון שהיה עולה על דעתו ולהציל בכך את חייו, אבל בחוץ הסתובבו חבריו, שבדיוק באותן שניות גורליות סיידו את שולי השבילים. האפשרות השנייה הייתה להפיל את הרימון מידיו ולזנק אל מחוץ לאוהל, אבל בכך היה גוזר על חברו מוות בטוח. מה גם שהרימון היה עלול להביא לפיצוצם של רימונים נוספים, ובסופו של דבר לפגיעה בחיילים נוספים שהיו בטווח הפיצוץ. נתן פעל במהירות של מחשב וככל הנראה הספיק לנתח באותה מהירות את כל האפשרויות. הוא לא בחר באף אחת מן האפשרויות ההגיוניות ביותר; הוא בחר באפשרות השלישית. "ר-י-מ-ו-ן!" נפלטה צעקה מפיו.
החיילים בחוץ נחרדו ומיהרו להשתטח על הארץ או לתפוס מחסה. אלבז זינק מן האוהל. הוא לא יצא מבעד לפתח אלא מצידו האחר, מתחת ליריעות, כשפניו מופנות אל גדר המחנה. אין ספק שרצה להטיל לשם את הרימון. אך לתדהמתו ראה כמה חיילים בשטח; הטלת הרימון הייתה עלולה להביא למותם המיידי. הוא שינה כיוון ופרץ במרוצה. הוא רץ כרדוף שדים אל התעלה שבקצה המחנה. אולי רצה להטיל את הרימון לתעלה ולהציל את חייו, ואולי כבר באותו רגע ידע שהוא מקריב את חייו כדי להציל את חייהם של האחרים.
נתן אלבז לא הגיע אל התעלה. ממש על סף המחפורת תמו ארבע השניות. לא היה לו פנאי לערוך חישובי זמן. אלה שעקבו אחריו בחרדה ראו אותו נעצר, מקרב את היד שהחזיקה ברימון לחזהו ומשתטח על האדמה כשגופו מכסה את הרימון. ואז נשמעה ההתפוצצות.
הרימון התפוצץ בתוך היד שלפתה אותו – והיד הייתה מקופלת מתחת לחזהו של נתן. עוד לפני שהתפזר העשן הגיעו המג״ד והמ״פ אל שפת התעלה. הרס״ר, הלום ממעשהו של אלבז, גמגם לעבר המג״ד: "המפקד, היה כאן מעשה גבורה". כמה מחבריו של נתן, ששכבו על הארץ לשמע קריאת האזהרה, הוכו בהלם. תודות למהירותו היו הנזקים כמעט אפסיים בהשוואה לפוטנציאל ההרס העצום: שני חיילים נפצעו קל וקיבלו טיפול מיידי מהחובשים. נתן נהרג במקום.
רק לאחר ימים ארוכים הצליחו שלטונות הצבא לאתר את כתובת משפחתו ברובע היהודי של העיירה צפרו. הם שיגרו לשם הודעת תנחומים וצירפו קטעי עיתונות שדיווחו על מעשה הגבורה, וכן העתק מן הצל״ש שהעניק לו הרמטכ״ל משה דיין לאחר מותו. אנשים רבים הצטופפו ברחוב הצר וקראו בקול רם את המסמכים שהגיעו מישראל. רובם הכירו את נתן ואת בני משפחתו; הם הכירו אותו מבית הספר, מהחצרות, מהחנויות, מהסמטאות. הם מיררו בבכי כששמעו על סופו הנורא.
כעבור ימים אחדים, כשקם מן השבעה, שיגר מסעוד אלבז, האב השכול, מכתב תודה לרמטכ״ל. המכתב נכתב בעברית פיוטית, אופיינית לגולת מרוקו דאז. "מחמדי", ביכה האב את בנו, "מה לי חיים בלעדיך. . .". נתן אלבז היה לסמל של גבורה לדורות שאחריו. יהי זכרו ברוך.
טקסט 2 – נעם יעקובסון: רועי קליין:
לקראת יום הזיכרון לחללי צה״ל, הנה סיפורו המדהים של רועי קליין. אולי אתם מכירים את השם שלו, כי יש כבר המון דברים שהונצחו על שמו. אבל אני לא הכרתי אותו בתור "גיבור ישראל" – אני הכרתי אותו בתור חבר לכיתה.
למדנו יחד בבית הספר התיכון "אמית" גוש דן. היינו כיתה מופרעת וכיפית של נערים תוססים, עם הומור פנימי שקשה לי בכלל להסביר אותו. תנו לי להתעכב טיפונת על הנקודה הזו, כי חשוב לי לספר לכם שלא מדובר באיזו דמות מיתולוגית. מי שהפך להיות אחד הסמלים של הגבורה הישראלית, כפי שתכף אספר לכם, גדל כמוני וכמוכם. ילד עם חלומות גדולים, עם רצון להשפיע. היינו רבים, צועקים, משלימים, ובעיקר צוחקים ונקראים מצחוק. היה לרועי חוש הומור מופרע לחלוטין.
אחרי התיכון רועי הלך למכינה בעלי. אני כבר הייתי פחות בקשר איתו בשלב הזה, אבל החבר׳ה מספרים שהוא נהיה אחד הבחורים הרציניים שם, עם כוח התמדה מרשים מאוד בלימוד – כוח שרמז על המשך דרכו הרצינית גם בצבא. הוא התגייס לצנחנים, אחר כך עבר ליחידת אגוז, יצא לקצונה, ובמלחמת לבנון השנייה הוא כבר היה סמג״ד גדוד 51 של גולני.
שנת 2006. שש שנים מאז שצה״ל נסוג מלבנון, חיזבאללה יורה טילים על ישראל, וגדוד 51 מקבל משימה להיכנס לבינת ג׳ביל, עיירה בדרום לבנון. במהלך יום קרב קשה נהרגים שבעה חיילים ו-24 נפצעים. רועי קליין הסמג״ד מבין שהמ״מ של הכוח הקדמי נפגע ושיש שם הרוגים ופצועים. אז הוא עושה את הדבר המאוד לא הגיוני שמפקדים בצה״ל מחונכים לעשות כשיורים להם על החיילים: הוא רץ לתוך השטח כדי לחלץ משם את הפצועים.
הוא עוד מספיק להעלות את המ״מ הפצוע על אלונקה, כשלפתע נזרק לעברם רימון. הרימון נוחת קרוב מאוד לאותה אלונקה, באופן שמסכן את כל החיילים שבכוח וכמובן גם את הפצוע.
את קריאת שמע ואת הפסוקים "בכל לבבך ובכל נפשך" אמרתי אולי מאות פעמים ליד רועי בשנות לימודינו המשותפות בתיכון. אבל רועי עומד לתת לפסוקים האלה משמעות אחרת. בהחלטה של שבריר שנייה, רועי נשכב על הרימון תוך כדי שהוא צועק "שמע ישראל", ומגן בגופו על חייליו מפני הפיצוץ.
רועי מקבל את עיטור העוז ואת צל״ש האלוף. הוא מותיר מאחריו אישה, שני ילדים ומורשת אדירה ובלתי נתפסת כמעט של נתינה והקרבה לאחר. לא משנה אם האחר הזה הוא דתי, חילוני, ימני, שמאלני, תומך או מתנגד.
ואנחנו, רועי, כל החבר׳ה מהכיתה, יחד עם כל שאר עם ישראל, מבטיחים לנסות ולהיות ראויים. להמשיך ולתת בכל נפשנו ובכל מאודנו לעם הזה ולמדינה הזאת שאתה הקרבת את עצמך למען ביטחונה. אף פעם לא יצא לי בעצם להגיד לך תודה. יהי זכרך ברוך.
טקסט 3 נעם יעקובסון: שלושה סיפורים שהם סיפור אחד:
הנה שלושה סיפורים שהם בעצם סיפור אחד.
אתם יודעים, אנחנו בעם ישראל לא מספרים סיפורים רק בשביל לספר על מה שהיה. כשאנחנו מספרים סיפורים, אנחנו מספרים את מה שיהיה. אנחנו לא סתם מספרים על העבר, אנחנו מייצרים את העתיד. ואת התופעה המדהימה הזו ראיתי במו עיניי.
אחד מחבריי לכיתה בתיכון היה נער שובב שקראו לו רועי קליין. ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, רועי הוא כבר סמג״ד בגולני. תוך כדי שהוא נלחם בעומק שטח האויב, נזרק לידו רימון. רועי, שמבין שאין אפשרות לזרוק חזרה את הרימון, צועק "שמע ישראל", מזנק על הרימון ובכך מציל את חיי חייליו. תוך כדי רגעיו האחרונים רועי אפילו מדווח בקשר על מותו שלו עצמו.
אבל רועי לא גדל באוויר. אני יודע, כי אני גדלתי איתו באותה ערוגה. אנחנו באותה כיתה, באותה תנועת נוער, אנחנו שומעים את אותם הסיפורים. אחד הסיפורים הוא סיפור על בחור בשם נתן אלבז. עולה חדש ממרוקו שבשנות החמישים, כשהיה חייל צעיר ותוך כדי שהוא מבצע פעולה שגרתית של פירוק רימונים, הוא שומע קול נקישה וקולט שלאחד הרימונים יצאה הנצרה. נתן רץ החוצה מהאוהל עם רימון חי בידו, מחפש לאן לזרוק, אבל רואה שמכל עבר יש חיילים. יש לנתן ארבע שניות עד לפיצוץ. נתן מצמיד את הרימון לגופו, סופג את הרסיסים, משלם בחייו – אבל מציל את חבריו. על שמו הוקם "מחנה נתן" ליד באר שבע, ועל שמו קרויים עד היום רחובות בכל רחבי הארץ.
בשבת שבה רועי קליין עוזב את ההדרכה בבני עקיבא, הוא מעביר לחניכים פעולה. רוצים לנחש על מה הייתה הפעולה? על הסיפור של נתן אלבז. כשהרימון נוחת לידו שם בלבנון, כשאין זמן לחשוב וצריך לפעול, רועי כבר מכיר את העלילה. כי הוא כבר סיפר את הסיפור של עצמו אולי מאות פעמים. כי אנחנו לא מספרים סיפורים כדי לספר על העבר, אלא כדי לייצר את העתיד.
חולפות 17 שנה מאז לבנון השנייה. ב-7 באוקטובר, גדוד 13 של גולני, שפעם אני הייתי חייל בו, נלחם בפאתי עזה. לאחד הנמרים, הנגמ״שים הצה״ליים, נזרק רימון. מתן אברג׳יל, אחד החיילים בנמר, קולט את הרימון ומנסה להשליך אותו החוצה, אבל הוא נתקע באחת הפינות. מתן, שמבין שהרימון עומד להתפוצץ, מצמיד אליו את גופו, סופג את הפיצוץ, משלם בחייו אבל מציל את החיים של כל שאר החיילים בנמר.
דימה, המורה של מתן בתיכון, מספר איך בכל שנה ביום הזיכרון הוא היה מספר לתלמידים את סיפור גבורתו של רועי קליין.
אלו שלושה סיפורים שהתפרסו על פרק זמן של 70 שנה, והם בעצם סיפור אחד. אנחנו לא סתם מספרים כדי לספר על העבר, אנחנו מספרים כדי לייצר עתיד. בואו נבהיר משהו: אנחנו בעם ישראל לא מהללים בשום צורה את הקרבת הנפש. אנחנו נשמרים לנפשותינו מאוד. באופן פרדוקסלי, הגיבורים שלנו ימסרו את הנפש בדיוק על מנת להציל חיים. אנחנו כאן כדי להמשיך ולספר את הסיפור המופלא שלהם ושל האחרים, ששילמו בחייהם וציוו לנו את החיים. נעשה הכול כדי להיות ראויים להקרבתם. יהי זכרם ברוך. עם ישראל חי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה