חיים סבתו פורסם בידיעות
סדר פסח ראשון שלי בצה״ל
חייל צעיר הייתי. שנתי הראשונה בצבא. חייל בנח״ל המוצנח. בהיותי בן ישיבה שלחו אותי שלושה ימים לפני החג להכשיר לפסח מוצב בתעלה, ולערוך לחיילים שם את הסדר. הגעתי למוצב על גדות התעלה. היו שם חיילים וותיקים. חודש לפני השחרור. עברו שם את כל מלחמת ההתשה. תיכף שראו אותי מילאו פיהם שחוק ולעגו: הנה הגיע הצעיר, טירון, משגיח כשרות. סוף סוף יהיה מי שישטוף לנו את הכלים. כולם צחקו. רציתי לומר, לא, לא, אני חייל קרבי כמוכם בצנחנים, ידעתי, אין לי סיכוי. שתקתי. מיד שלחו אותי למטבח לשטוף את כל הכלים, ערימה ענקית בכיור סתום. סירים שלא נשטפו שלושה שבועות, ולקלף שק של תפוחי אדמה. בלילה הציבו אותי בעמדה מול התעלה לארבע שעות שמירה משתיים עד שש. ניסיתי להסביר לשם מה באתי. איש לא רצה לשמוע. יום קודם ערב פסח ניגשתי למפקד המוצב המ״פ והסברתי שצריך להכשיר את המטבח. אין בעיה, הוא אומר, אבל דע לך, אנחנו אוכלים חמץ עד הרגע האחרון שמותר. אחרי ארוחת ערב תיכנס למטבח, ותכשיר אותו. מצדי תעבוד כול הלילה. בשמונה בבוקר ארוחת בוקר כשרה. נכנסתי בשעה מאוחרת בלילה למטבח. חשכו עיניי. הכול היה מלא חמץ. הכיריים מלאים שכבות עבות של שומן. איש לא עזר לי. מיד העמדתי סיר להרתיח מים להגעלה. ניגשתי לכיריים שפשפתי וקרצפתי ויגעתי וטרחתי הגעלתי וליבנתי עד שלפנות בוקר המטבח היה מצוחצח. כשר לפסח למהדרין. עייף אבל שבע רצון הלכתי להתפלל שחרית עם הנץ החמה, ולנוח לקראת הסדר. בדרכי למיטה עברתי ליד הבונקר של המ״פ. מפקד המוצב. פתאום אל מול עיניי ליד המיטה של המ״פ ארגז עם שלושים כיכרות לחם. עמדתי נדהם. פרצתי בבכי תמרורים. העייפות, המתח והאכזבה מילאו את עיניי בדמעות. המ״פ שאל, מה לך חייל מדוע אתה בוכה? הצבעתי לו על ארגז החמץ ולא יכולתי לומר כלום. מה קרה? הוא שואל. זה לא במטבח. מלמלתי בקול חנוק, שלושת אלפים שנה עם ישראל אוכל מצה, ושוב חנקו הדמעות את גרוני. המ״פ מביט בי ולפתע פניו משתנות לובשות רכות, והוא אומר: חייל, קח את הארגז ושרוף אותו עם החמץ. אני לא אשבור שלושת אלפי שנה.
בצהריים ערכתי את השולחן לעשרים החיילים שלא יצאו הביתה. פרשתי מפת ניילון לבנה הנחתי כיפות לבנות ששלחה הרבנות והגדות על כל מקום. סידרתי קערת הסדר עם מצות מרור וחרוסת.
בלילה התכנסנו לסדר. אחד החיילים הזהיר אותי: אנחנו בצבא, בלי דרשות ותורה, רוצים לאכול ארוחת ערב. המ״פ ביקש מכולם לשבת ואמר: שלושת אלפי שנים עם ישראל אוכל מצה. נשמע הסבר של הרב. הבנתי שהוא רוצה לפייס אותי.
אמרתי. כולנו חיילים. מגנים בגופנו על העצמאות והחרות. אבל מתי יצאנו לחרות? לפני שלושת אלפי שנים ביציאת מצרים. יצאנו מבית עבדים. יצאנו לחרות עולם. כך אמר משה לפרעה: שלח את עמי. ומאז הקריאה הזאת נשמעת לעבדים ומשועבדים בכול העולם. היינו לסמל ולמופת לדורות לעבדים שפרקו עול אדוניהם ושאינם מוכנים להשתעבד עוד. ובמדבר סיני קיבלנו תורה. .
נכון, היינו בגלות ובצרות קשות. אומות משלו בנו. אבל בנפשנו היינו תמיד בני חורין. רק בגופנו שלטו אויבים, אבל לעולם לא ברוחנו. זאת הרוח שהביאה אותנו לארץ הזאת. יהודים בכול העולם תמיד ביקשו חרות, לעמם ולאחרים, ונלחמו בכל משעבד. נאכל היום מרור להזכיר את העבדות, ומצה להזכיר את החרות. זאת המצה הטבעית שאין בה אלא קמח ומים. היא לא החמיצה ולא התגאתה כמו החמץ התפוח הגאה בעצמו.
נדהמתי לגלות שעשרים החיילים שלא יצאו לחופש לחג ישבו בדממה. הקשיבו. הרמת את כוס היין להתחיל בקידוש. החיילים אמרו: הרב, תספר לנו עוד. סיפרתי להם, אתם יושבים על גדות התעלה גבול מצרים. בן חמש הייתי כשיצאתי ממצרים אחר שעצרו את אבי על ציונות. על האוניה מולדת עליתי ממצרים לארץ ישראל כמו אבות אבותיי. סיפרתי להם על יהודי מצרים ועל סדרי הפסח שערכנו שם מכריזים: לשנה הבאה בירושלים. וכך קראנו את ההגדה והסברנו עוד עד שולחן עורך. אחר האוכל ושתי כוסות יין, כבר אי אפשר היה לקרוא וגם לא להסביר אבל אז פרצו כולם בשירה. עבדים היינו, ומה נשתנה, ודיינו, ועוד שירים שזכרו מילדות וגם שירי ארץ ישראל.
בסיום הסדר המ״פ ניגש אליי. לחץ את ידי בשתיקה. דמעות עלו בעיניי. והוא אומר: שלושת אלפי שנה. לא שברנו. אנו ממשיכים. זה הסדר הראשון שלי. בזכותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה