היה זה ליל שבת חורפי וגשום בשלהי טבת.
רבי ישועה בסיס שב מן התפלה בבית הכנסת
ומיהר לסור אל בית אמו, הרבנית מסעודה.
מדי ליל שבת לפני הקידוש, מקפיד היה
לבוא לפניה ולדרוש בשלומה, לומר ׳שלום
עליכם׳. פרק ׳אשת חיל׳, וכן את פרק הזוהר
הקדוש ׳זכור את יום השבת לקדשו׳, ואת
הפיוט שחיבר האר״י הקדוש – ׳אזמר
בשבחין׳ – אותו השמיע בנעימה מיוחדת,
רווית כיסופין וגעגועים לשבת מלכתא. אך
הפעם, כאשר הגיע אל פתח הבית, הטה
אזנו, ולא שמע את התכונה הרגילה של
עריכת השולחן וסידור כליו. הבין אפוא
כי אמו הקשישה נרדמה בעייפותה מעמל
יומה. מאחר שלא רצה להפריעה ולהקים
רעש, נותר מעבר לדלת. הוא עמד בחצר
הבית כשרוח קרה סוערת, בחָ זְ קה על פניו
מנשבת, ומטרות העוז יורדים בזעף. גונן
על ראשו בברדס גלימתו, והמתין עד אשר
תקיץ אמו משנתה. קור עז שרד בחוץ,
רוחות עזות וזועפות נשבו בחזקה, סוחפים
את כל הנקרה בדרכם. והנה, הבחינו כמה
מן השכנים ברבם הגדול הממתין בחוץ,
כשכולו נוטף מים מן הגשם שירד ללא
הפוגה. תמהו על כך מאד, יצאו מעוטפים
מכף רגל ועד ראש ושאלו לפשר הדבר.
הסביר להם כי אמו ישנה, וממתין הוא כי
תתעורר. השכנים שלא הבינו את משמעות
העניין, מיהרו והעירו את האם מתנומתה.
מששמע זאת הרב, זעף ונזף בהם: ״מדוע
זה הערתם את אמי, הלא מצווים אנו על
מצות כבוד אב ואם, ואני רציתי להמתין
כי תתעורר מעצמה? ! ״ השכנים הרכינו
ראשיהם בבושה, וביקשו מחילה. אין ספק
כי הרושם העז של הדברים, נותר בלבם
תקופה ארוכה, וכי למדו ממנו פרק חשוב
בהלכות כבוד אב ואם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה