הרבנית שרה אליהו:
זה שנים שיש לי תיק, תיק גב. והתיק הזה שלי נהיה לי כבד. כבד מסיסמאות, ממילים, מאותיות. שיעור מחנכת מכיתה ד' על כמה שאני טובה ומיוחדת, צ׳ופר של מדריכה מכיתה ז' שמצטט את יוני נתניהו, פעילות באולפנא על אמונה במשבר, שיחות במדרשה בחודש אלול, חברותות בחסידות ועוד ועוד. . שנים. . . . שנים והתיק הזה שלי כבר נהיה גדוש אך נראה לי שאין בו ממש.
מילים שאינן נוגעות בי בלשד העצמות, בבשר, בחיים עצמם.
התיק הזה שהשימוש בו נהיה מועט נגנז במדף גבוה שהתחיל כבר להעלות אבק והעלה בי מדי פעם תהיות על למה ומדוע.
לא. הוא לא עזר לי למצוא עבודה, גם לא להחליף טיטול או להכין סלטים ודגים לליל שבת.
אך לפני כשנתיים בערך חוויתי תקופה מיוחדת. תקופה בה פתאום, בבת אחת עמדתי לא בבחירה מול החיים, מול הקיום, מולי ממש.
ואז. . . בלילה בלי ירח, מצאתי את עצמי גוררת סולם ומורידה מהמדף המאובק בהססנות את התיק הזה, הנשכח.
פותחת אותו לאט ומוציאה מתוכו בזהירות מילים, אותיות, אמירות, מפגשים. מלטפת אותם, מסובבת אותם, ובודקת אותם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שנפגשתי איתם.
"אמונה" - היא נעשת ממשית בתוכי, כבר לא ערפילית, מתעוררת לחיים.
"התמודדות" - אני מרגישה את זה בכל תא ותא
"יתרון האור מן החושך" - וואו, אני מסניפה את זה עמוק לתוך הלב, לצוואר, לצינורות העורקים והעורקיקים
עוד ועוד מילים, עוד ועוד אותיות. והם נאחזות בי. האותיות עוטפות אותי ברחמים, הן הופכות לחלק ממני.
ואז
אני מתחילה להבין, להבין את התיק הזה ולמה יש לי אותו.
לומדת להודות לו באמת, בפעם הראשונה
ולכל מי שמילא אותו במשך השנים -
תודה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה