סיפר מרן הרב זצ״ל: שמעתי פעם מהרב זוין, מעשה בנערה יהודייה פקחית, שהכומר שלח לקרוא לה כדי שתבוא ותתנצר. כשבאה לפניו אותה נערה, אמר לה הכומר: "תראי, אני יכול להעשיר אותך בעושר גדול. כל שאת צריכה לעשות הוא לנשק את הפסלון הניצב אצלנו בכנסייה. זה הכול!".
הבינה אותה נערה, כי אם "זה הכול" – אז ודאי מעשה זה הוא עבודה זרה "לשמה", וברוב פקחותה פתחה פיה ואמרה לכומר: "אדוני הכומר, ראה נא, הפסל שלך הוא בצורת גבר ואני אישה. אין זה מדרך העולם שאישה תחזר אחרי איש. תגיד לפסלון שלך שיחזר אחרי ויבקש את ידי, אחר כך אני אולי אתרצה לחיזוריו".
הכומר נע באי נוחות במקומו ואמר: "תשמעי, זה בלתי אפשרי! סוף כל סוף זהו פסל, הוא עשוי מעץ ואבן, הוא לא יכול לזוז ממקומו, ובוודאי שלא לבוא לבקש את ידך!". אמרה לו אותה נערה: "ואתה רוצה שאני אשתחווה ואעבוד לעץ ואבן שלא מסוגל אפילו לחזר אחרי?".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה