מסופר על חייל יהודי אמריקאי ששירת בצבא באירופא נגד הצבא הנאצי, ולאחר מלחמה עקובה התעייפו אנשי הצבא, ובפקודת המפקד החליטו למצוא מנוחה קצרה על אם הדרך. נכנסו לנוח אנשי היחידה האמריקאית בבית מחסה חרב, מרתף הבית היה בשלמותו ובו נחו מנוחה קצרה.
כדרכו לפני השינה אמר החייל היהודי קריאת שמע על המיטה כמנהגו ומיד נרדם.
בחלומו הוא נמצא בבית הכנסת, מסביב המון קהל מתפללים עטופי טליתות, המתפללים בנעימה הדומה לנעימות בני עדות המזרח. החזן התקרב לאחד מקירות המרתף, פתח את הקיר והוציא מתוך ארון הקדש ספר תורה מפואר עטור ברימוני כסף. כל המתפללים ניגשו אל הספר נישקוהו וחיבקוהו וליווהו אל הבימה.
לאחר הקריאה נישא ספר התורה בידי החזן, כשכל המתפללים שוב מלוים ומנשקים אותו, והספר הוחזר לאחר כבוד לתוך הכותל למקומו. כל זה ראה החייל בחלומו. לאחר המנוחה הקצרה המשיכה הפלוגה במשימתה, מיגור הצבא הנאצי. לחייל לא היה זמן רב להרהר בחלומו הנפלא, אך כאשר שב ליחידתו פגש בפינה מיוחדת לחיילים היהודיים אוכלי הכשר, וסיפר להם את חלומו, כולם ביטלו את החלום מלבד קצין יהודי שלחש באזני חולם החלום. שלא יתן לבו לדברי חבריו החיילים שבטלו את החלום, ניכרים הדברים שיש כאן דברים בגו.
לאחר כמה ימים, קיבלה היחידה חופשה ליומיים, והקצין הציע לחייל החולם לצאת לאותו מרתף, ולבדוק את ענין הס״ת שמא באמת הוחבא שם באיזה מקום ספר התורה, אפשר שהמקום שמש בעבר לבית כנסת לאנוסים או מסיבה שהיא החליטו להטמין שם את ספר התורה. יחד הגיעו לטירה החרבה, ירדו למרתף ובידיהם פנס רב עצמה והאירו בו את האפלולית שהיתה במרתף כשרוביהם מוכנים על כל מקרה. אלומת האור שהאירה את כל פינות המרתף לא העלתה דבר, הקירות היו שלמים ללא כל סימן של פתח שהוא. אך הם לא התיאשו, הם החליטו לדפוק על קירות המרתף ובכך לבדוק ולשמוע את הד הקולות. דפקו על הקירות בעזרת קתות הרובים.
לפתע נשמע קול חלול ועמום, המעיד על מקום חלול אחרי הקירות, הכו בכל כוחם על הקיר החלול והנה נפרצה פירצה בכותל וכוך חשוך נתגלה. אלומת הפנס הופנתה למקום, והנה על קרקעית הכוך התגלה ארגז עץ נאה ומחוטב, חתום בחותמת שעוה. בזהירות פתחו את הארגז, והנה בתוכו ספר תורה מפואר המונח על ריפוד בד משי אדום.
זה ספר התורה שראיתי בחלומי אמר החייל, הספר היה עטוף במעיל קטיפה שאותיות זהב רקומות עליו, חלקם כבר דהו עם חלוף הזמן אך אפשר היה עדיין לראות בלי קושי, כי שנת המעיל היא תי״ז לפ״ק. שמו של הנדבן היה נסים משקוט. השמחה על גילוי ספר התורה הרקידה והקפיצה את לבות החיילים היהודים שהיו שם.
החיילים חזרו לבסיסם, וספר התורה הונח למשמרת באחד מקרונות המרפאה. כאשר הסתיימה המלחמה, פגשו החיילים בקבוצת יהודים סלוניקאים שניצלו ממחנות השמד. נחישותם וגבורתם היהודית של הסלוניקאים העלתה התרגשות רבה, עד שהחליטו לתרום להם את ספר התורה, עמו יעלו לארץ ישראל ובו יקראו תמיד. סיפורו של ספר התורה סופר לעולים, ויהודים אלה מיד תפסוהו ורקדו עמו בניגון מיוחד, וראו בו את נס הצלתם שלהם. בנמל מרסיי ששימש כריכוז לניצולים יהודים, שם ניתן לניצולים ספר התורה, והם לקחוהו עמם עלו אתו על כבש הספינה ועלו אתו ארצה.
רבי אליהו ב״ר עזריאל שחי לפני כמאתים וששים שנה כתב בהערותיו שנדפסו בהמבורג בשנת תצ״ח, ואני בעברי דרך ק״ק וירמייזא, נזכרתי מה שהוגד לי ושמעתי מכבר, כי שם נמצא ספר תורה אחד ישן נושן, ומרגלא בפומייהו דאינשי, שקבלה בידי אנשי העיר הזאת, שספר התורה הוא של המהר״ם מרוטנבורג ז״ל.
רבי אליהו הנ״ל השתמש בספר התורה הלז, כענין כתיבת ספר תורה מדוייק, וגם האדמו״ר הריי״צ מלבויטש זצ״ל כתב בביקורו בצרפת, בהיותי בוארמס בשנת תרס״ז ראיתי ספר תורה אשר מקובל בידם שכתבו מהר״ם מרוטנבורג. באותה שעה בה ישב רבי מאיר מרוטנבורג בין קירות בית הסוהר מפאת גזירת הקיסר כידוע, מנעו ממנו ללמוד בספרים המצויים, אך היו בידו קלף ודיו בהם כתב את חידושיו ושלחם לתלמידיו.
ספר תורה מהשמים ירד למהר״ם מרטנבורג להפיג צערו ובו היה קורא ונתגלו לו טעמי תורה שלא למדם אדם מעולם
ובספר המעשיות כתוב שספר תורה מהשמים ירד למהר״ם מרטנבורג להפיג צערו ובו היה קורא ונתגלו לו טעמי תורה שלא למדם אדם מעולם. לאחר מכן החליט להעתיק ולכתוב ספר תורה על פי ס״ת זה. כאשר קרבו ימיו למות, ביקש שיביאו לו ארגז קטן או שעשה ארגז בעצמו, הניח בו את הספר תורה שכתב שהיה יקר לו מאד, ושלשלו לעבר נהר הריינוס שהיה עובר סמוך לבית המאסר, כך שטה לה התיבה ובה הס״ת בנהר ממקום למקום לקיים מצות משלחה, עד שהגיעה סמוך לעיר וורמייזא. כאשר ראו אותה דייגים נוצרים צפה על פני המים אמרו מציאה מצאנו, והתקרבו אליה כדי לקחת. כאשר קרבו אליה לקחתה, פתאום נתרחקה מהם ולא יכלו לגשת אליה.
השמועה על דבר התיבה הנפלאה התפשטה בעיר ובני אדם באו לראות כיצד התיבה בורחת מפני רודפיה. בראות התיבה את הכומר של העיר מנסה לקחתה, התכסה הארגז מחתח לפני המים. והנה הגיעו סוחרים יהודים שרגילים היו לקנות דגים מאת הדייגים, ואמרו ננסה אנו את כוחנו, ויצאו לקראת התיבה, והנה קרא הפלא הגדול, היהודים התקרבו לתיבה, ולא עברה שעה קלה והנה התיבה בידיהם, פתחו את התיבה וראו שמונח בה ספר תורה כתוב על קלף של צבי.
ההגמון המקומי דרש חלקו בתיבה זו וקבל במתנה לידו את הארגז שס״ת היה מונח בו, והיה יוצא עמו למלחמה ונוצח.
אך ספר התורה המיוחד הזה נשאר בידי הקהילה. על שולי התיבה היה כתוב, כי הס״ת נכתב ע״י מהר״ם מרוטנבורג בעת מאסרו, וכי הקהילה היהודית שיבואו אליה, יקראו בו לקריאת התורה.
אנשי וורמייזא עיטרו את ספר התורה, בעטרה של זהב, קשטוהו ברימונים וביד של כסף, והכניסוהו להיכל בשירה וזמרה, ושמרו עליו כבבת עיניהם. את ספר התורה הוציאו לקרוא בו במועדי ישראל בחג השבועות ובשמחת תורה, והוציאוהו בעסק גדול, וקראו בו באזני כל העדה, הם ובניהם ובני בניהם עד דור אחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה