דיברנו

סיפור ירושלמי אופייני ששמעתי לאחרונה מהרב מרדכי אלפרט: ״למדתי בתלמוד תורה ׳עץ חיים׳ אצל ר׳ רפאל לוין, בנו של ר׳ אריה. הייתי מגיע לתלמוד תורה מידי בוקר יחד עם חבר משכונת בית ישראל, ופעמים רבות איחרנו. ר׳ רפאל היה מתרה בי, אך הוספתי לאחר. פעם אחת הוא הודיע לי: מחר ב-10 בבוקר תיגש למשגיח (אביו) והוא ישוחח איתך. פיק ברכיים אחזני, ביקשתי עוד הזדמנות, הבטחתי לא לאחר יותר, אבל הוא לא ויתר. ר׳ אריה היה ידיד של משפחתי, והסיטואציה הייתה לי מאוד לא נעימה. ניגשתי בדחילו בזמן המיועד, ר׳ אריה לקח את ידי בידו ושאל: ״מה שלום אבא? ״, ואני: ״בסדר, ב״ה״. – ״ואימא, איך היא? ״ – ״גם היא בסדר, ב״ה״. – ״אכלת ארוחת בוקר? ״ – ״כן״. הוא שאל, ואני כבר מחכה לסטירה ולחזור לכיתה, שייגמר הרגע המביך הזה. אבל הוא ממשיך: – ״מן הסתם זכרת לברך ברכת המזון״. – ״כן״. – ״ומה אכלת? ״ – ״עגבניה, ו…״, פירטתי את המעט שהיה אז לאכול. לא הבנתי לאן חותרת השיחה, ואז כבר לא התאפקתי ואמרתי: ״הרבי שלח אותי לדבר עם המשגיח״. – ״כן, דיברנו. עכשיו תחזור לכיתה״. הוא לא אמר מילה בעניין האיחורים, ואני – מעולם לא איחרתי יותר. היה די בזה. מחנך באהבה, ללא תארים

https: //www. giluydaat. co. il/%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%97-%d7%9c%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%a9-%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%94/