מרים וייטמן
לילות הסדר תש״ג - תש״ה בברגן בלזן
דברים שאמר אבא, ר' יונה עמנואל ז״ל, בברית המילה של נכדו אהרון חננאל בן מרדכי ורחל עמנואל, ערב פסח תשמ״ה:
בסעודת הברית של נכדי אהרון חננאל נ״י, היום, ערב פסח, בביתי שבירושלים, אני רוצה לספר על שלושה פסחים שעברו עלי בשואה.
ימים ספורים לפני פסח תש״ג עזבנו בסתר בחשכת הלילה את ביתנו שבעיר אוטרכט בהולנד. אחותי הקטנה בתיה בת ה-3 הוסתרה ע״י זוג הולנדים בכפר. אבא ואמא ואחי הקטן שלום בן ה-7 מצאו מחבוא בביתו של מכר הולנדי. ואנו, ששת הילדים הגדולים, אלחנן בן ה-19, שלמה בן ה-18, יונה בן ה-17, שמואל בן ה-16, והתאומים ברוך ובלה בני ה-13, ואתנו גם דודה שלנו, הדודה מלי, התחבאנו בעליית גג של בית ספר. בכתות מתחתינו למדו ילדי בית הספר, בבניין הצמוד לבית הספר משמאל שכנה יחידה של הצבא הגרמני, ובבניין הצמוד מימין שכנה מפקדה של אנשי אס. אס. במשך כל שעות היום שכבנו ללא תזוזה ודיברנו אך בלחישה, מחשש שהתלמידים שבכיתות מתחתינו או החיילים הגרמנים שמימיננו או אנשי אס. אס. שמשמאלנו - ירגישו בנוכחותנו. באותה עת הספקנו ללמוד הרבה. בשעות היום למד כל אחד לבדו, ואחרי שהתלמידים עזבו את בית הספר חזרנו יחד על הלימוד. למדנו מסכת בבא קמא וחומש עם רש״י. כמו כן שיחקנו שחמט, שהרי אפשר לעשות זאת גם בלי לדבר ובלי לזוז.
בערב פסח התארגנו בדממה לקראת ליל הסדר. דודה מלי בישלה תפוחי אדמה, ואנו הוצאנו את המצות שלקחנו אתנו אל המחבוא. היו אלו מצות ששמרנו מהשנה הקודמת. כשירד הערב ישבנו סמוך לחלון עליית הגג וקראנו את ההגדה לאור הירח. אלחנן ניהל את הסדר הראשון ושלמה ניהל את הסדר השני. אמרנו בכוונה רבה את התפילה שבהגדה "השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", ושרנו בלחש "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
הרבה עבר עלינו בין פסח תש״ג לפסח תש״ד, ובפסח תש״ד, שנה לאחר אותו פסח במחבוא, היינו כל המשפחה במחנה "ברגן בלזן". מחנה "ברגן בלזן" לא היה מחנה השמדה אלא מחנה עבודה בו עבדנו עבודת פרך נוראית בתנאים איומים. מנת האוכל היומית הדלה כללה מעט לחם ומעט מרק ותפוח אדמה. רבני המחנה פסקו שהאיסור של אכילת חמץ בפסח נדחה מפני המצווה של "וחי בהם – ולא שימות בהם", ולכן התירו לאכול חמץ בפסח. יחד עם זאת חיברו רבני המחנה תפילה מיוחדת שתאמר לפני אכילת חמץ בפסח, תפילה שתבטא הן את הצורך לאכול חמץ בימי שיעבוד אלו והן את התקווה לגאולה שלמה בקרוב.
לפני אכילת חמץ יאמר בכוונת הלב:
אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצותך "וחי בהם - ולא שימות בהם" וליזהר מאזהרה "הישמר לך ושמור נפשך מאד", על כן תפלתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן.
אחי אלחנן העתיק את התפילה בכמה וכמה עותקים, כדי שאנשים רבים ככל האפשר יקבלו אותה ויוכלו לומר אותה. אלחנן הקפיד להעתיק את התפילה בניקוד ובדייקנות, כדי שהתפילה אכן תתקבל כתפילה לכל דבר. את מלאכת ההעתקה ביצע לאחר עבודה מפרכת של כריתת עצים במשך שתים עשרה שעות ביום. ההעתק המפורסם של התפילה כפי שהופיע במסמכים שונים, הוא צילום מכתב ידו של אלחנן. פיסת נייר זו היא עדות אילמת למסירות נפש עילאית למען הכלל ולמען שמירת התורה בימי השואה.
אך באותו ערב פסח. . . הצלחנו בכל זאת לאפות מעט מצות. ברוך השיג מעט קמח, אלחנן הכין "מים שלנו", אמא ארגנה מספר כלים להכנת הבצק, "סחבנו" עצים, ברוך עמד בחוץ ושמר, אמא לשה את הבצק, ואנו אפינו אותו. אפינו מצות בערב פסח תש״ד במחנה ברגן בלזן! ! ובליל הסדר קראנו את ההגדה וחשנו על בשרינו את הפסוק שאמרנו "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". שתינו ארבע כוסות מים או תה, וכל אחד מאתנו אכל מעט מן המצות שאפינו. בסיום הסדר אמרנו בכוונה "שפוך חמתך על הגויים. . . תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'".
ובבוקר יצאנו שוב לעבודת הפרך. . .
לאפיית המצות בערב פסח הצטרפו אלינו יהודים נוספים. גם לאמירת ההגדה בליל הסדר הצטרפו יהודים נוספים. אולם היה משהו שעשינו באותו פסח בסתר, ובמצוות אבא לא סיפרנו עליו לאיש. אנו, בני משפחת עמנואל, לא אכלנו חמץ באותו פסח. אכלנו תפוחי אדמה בלבד, אלו שקיבלנו בפסח וגם אלו ששמרנו מלפני הפסח. אולם אבא אמר לנו לא לספר על כך לאחרים, כדי שאף אחד לא יחוש חובה לעשות כך גם הוא. את הלחם שחולק בפסח לא לקחנו. היהודי שהיה אחראי על חלוקת הלחם הניח את פרוסותינו הדלות בארגז שהכנו מבעוד מועד, ואנו לקחנו משם את הלחם רק לאחר הפסח. . . תפוחי האדמה ששמרנו מלפני החג הספיקו עד ליום האחרון של חול המועד, ולא ידענו אם נצליח לא לאכול חמץ ביום השביעי והשמיני. והנה, ביום האחרון של חול המועד, הגיע לצערנו הרב משלוח חדש של יהודים לברגן בלזן, ובין הבאים היו בני משפחת הירשמן, שהיו שכנים שלנו באוטרכט. הם נתנו לנו שקית קטניות, וכך הצלחנו לא לאכול חמץ עד סוף החג.
והנה הגענו לפסח השלישי, פסח תש״ה. את סיפור ליל סדר שלפני ארבעים שנה לא סיפרתי מעולם. לא סיפרתי אותו לבני ביתי, לא סיפרתי אותו לאיש. לא יכולתי. ועתה, בברית המילה של נכדי אהרן חננאל נ״י, אני מרגיש לראשונה שאני יכול לספר את אשר אירע באותו היום.
באותו ערב פסח של שנת תש״ה יצאתי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך במחנה ברגן בלזן, כפי שיצאתי לעבודת הפרך בכל יום בשנה וחצי האחרונות. חזרתי בלילה, ליל חג הפסח, שבור ורצוץ, כפי שחזרתי שבור ורצוץ בכל ערב בשנה וחצי האחרונות. בן 19 הייתי. אבי כבר לא היה בין החיים. אחי הבכור אלחנן כבר לא היה בין החיים. אחי הקטן שלום כבר לא היה בין החיים. אחותי הקטנה בתיה כבר לא הייתה בין החיים. מאות רבות של יהודים מתו בתקופה זו בברגן בלזן מידי יום ביומו מהעבודה, מהקור הנורא, מרעב וממחלות.
הלכתי לצריף של אמי, שהייתה חולה מאוד מאוד, ישבתי לידה והתחלתי לומר את ההגדה. יין לא היה לנו. מצות לא היו לנו. גם לחם לא היה לנו. דבר אחד היה לנו, והרבה, הרבה, הרבה – מרור! ! הרבה הרבה מרור בלב! ! אמרתי בלחש את ההגדה, כשאמי ספק שומעת ספק אינה שומעת את אשר אני אומר. אך כשהגעתי לברכת הגאולה ואמרתי את המילים "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך" – הרגשתי פעם ראשונה שאינני מאמין במה שאני אומר. "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך"? ? מישהו מאיתנו כאן עוד יגיע למועדים ולרגלים אחרים? מישהו מאיתנו עוד יראה את ירושלים? מישהו מאיתנו עוד ישמח? פרצתי בבכי, ובאמצע הברכה הפסקתי את אמירת ההגדה. . .
ולוּ אך יכולתי לתאר לעצמי באותו ליל סדר של שנת תש״ה שמץ ממה שמתרחש כאן היום, לוּ יכולתי לדמיין לעצמי שאזכה להגיע לארץ ישראל, למדינה יהודית, שאזכה לראות את אחותי ושני אחי יוצאים עמי, שאזכה להקים משפחה, שאזכה לגדל שבעה ילדים, שאזכה להיות כעבור ארבעים שנה סנדק בברית המילה של נכדי בביתי בירושלים, לו יכולתי לדמיין לעצמי אך משהו מכל זה - אולי הייתי מצליח לסיים אז, בליל הסדר תש״ה, את קריאת ההגדה. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה