פעם הלך אליהו הנביא בדרך ופגש אדם פוחז וקל-דעת. החל האיש ללעוג לאליהו: "אתה כל היום לומד תורה, ואילו אני עושה חיים ונהנה מתענוגות העולם".
אמר לו אליהו: "בני, אבל מה תענה ביום-הדין, כשישאלו אותך למה לא למדת תורה?".
צחק האיש: "מזה אני לא מפחד. אענה, שלא נתנו לי שכל ובינה ללמוד תורה".
שאלו אליהו: "ממה אתה מתפרנס?".
השיב האיש: "אני צד עופות ודג דגים".
שאלו אליהו: "איך אתה עושה זאת?".
הסביר האיש: "אני לוקח פשתן, עושה ממנו חוטים חזקים, מכין מלכודות ורשתות ובאמצעותן צד את העופות ודג את הדגים".
שאלו אליהו: "מי לימדך להכין מלכודות ורשתות?".
אמר האיש: "מן השמים נתנו לי בינה ודעת".
אמר לו אליהו: "אם נתנו לך בינה ודעת להכין מלכודות ורשתות, ונתנו לך שכל כדי לצוד עופות ולדוג דגים - כל-שכן שנתנו לך שכל ובינה כדי להבין את דברי התורה, שעליהם נאמר: 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. אם רק תרצה - תוכל גם אתה ללמוד תורה".
נגעו דבריו של אליהו בליבו של האיש ופרץ בבכי. אמר לו אליהו: "אל תבכה, אתה עוד יכול ללמוד תורה. איך הדבר תלוי אלא ברצונך".
לא למד לקרוא
מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם.
רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.
שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?".
השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם".
שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".
מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.
לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.
הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האניה ולקחו את כל הסחורה שהיתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם.
אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם".
כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.
אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".
היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד".
ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".
(על-פי מדרש תנחומא פ' תרומה, ותנחומא-הקדום שם)
ישראליק היה ילד צעיר וכשרוני שאהב ללמוד תורה. בגיל שבע הוא התקדם כל-כך בלימודיו עד שהמורים בבית הספר המקומי נאלצו להעניק לו שיעורים פרטיים; זמן קצר לאחר-מכן הם גילו כי אין ביכולתם להקנות לו ידע נוסף. בלית ברירה נאלץ ישראליק ללמוד לבדו, וכאשר היה נתקל בסוגיה סבוכה בתלמוד הוא היה פונה אל רב העיירה.
כל העיירה שוחחה על כשרונותיו של הנער המחונן ואביו, רבי שבתי, רווה ממנו רוב נחת. אך עם זאת הוא חשש לבריאותו: ישראליק הצעיר אהב להקדיש את רוב שעות היממה ללימוד מעמיק, ואביו חשש כי הוא יחלה בשל חוסר שינה מספקת.
הוא הורה לבנו כי בשעה מסויימת יהיה עליו לשוב לביתו, אך ישראליק מעולם לא שב בזמן. ולא משום שהוא לא כיבד את אביו, חלילה; כשהיה פותח את ספרי לימודיו היו נשכחים ממנו עולם ומלואו תוך שהוא צולל אל מעמקי התלמוד ועוסק בהתלהבות בחכמת התורה.
לבסוף הגה רבי שבתי רעיון: כאשר ישראליק יופיע בבית המדרש לאחר ארוחת הערב, יתן לו השמש נר קטן שיבער במשך כשעה. ישראליק יוכל להמשיך בלימודיו כל זמן שהנר דולק; כשיכבה הנר, יהיה עליו לשוב הביתה למנוחת הלילה.
באותו הערב ישראליק הלך לבית המדרש כהרגלו. כשחלפה שעה והוא עדיין לא שב החל רבי שבתי לדאוג. הוא ידע כי הנר הקטן לא יכול לבעור במשך זמן רב. "כנראה שהוא הלך לרב העיר כדי ללבן עמו שאלה בתלמוד" הוא הרגיע את עצמו.
אך כאשר חלפה שעה נוספת וישראליק לא הופיע, מיהר רבי שבתי לביתו של רב העיירה. ישראליק לא היה שם ורבי שבתי החל לחשוש לשלום בנו. יחד עם רב העיירה הוא מיהר לביתו של השמש שנבהל למראה האורחים הבלתי צפויים. הוא אישר כי הוא העניק לישראליק נר קטן בלבד, כפי המתוכנן.
כשדאגה אמיתית שוררת בליבותיהם עשו השלושה את פעמיהם לבית המדרש. תוך שהם מתקרבים, הם נדהמו לראות אור בחלון. הם נכנסו וגילו את ישראליק יושב כשהוא שקוע בתלמוד ועל השולחן דולק נר קטן. הוא ישב תוך שהוא מתנועע לצלילי קולו המתוק ולא מבחין בנעשה סביבו.
רבי שבתי לא יכל להתאפק והתפרץ "ישראליק! מדוע לא קיימת את הבטחתך!"
ישראליק הפסיק את לימודו והרים את מבטו בפליאה.
לפתע כבה הנר.
"ישראליק! מה קורה לך! כיצד הינך מתחצף לכבות את הנר בעוד רב העיירה ואביך נמצאים כאן? !"
"לא כיביתי את הנר" השיב ישראליק כשדמעות ממלאות את עיניו.
הרב פנה אליו: "ישראליק, כיבוד הורים היא מצווה גדולה. הבטחת לאביך ללמוד לאור הנר ולשוב הביתה כשהנר יכבה."
"זה בדיוק מה שעשיתי!" השיב ישראליק בדמעות. "הנר דלק ואני ישבתי ולמדתי".
"אך היכן השגת עוד נר? או אולי השמש העניק לך נר גדול יותר?" תבע רבי שבתי לדעת.
""מה עולה על דעתך, רבי שבתי" התפרץ השמש. "הענקתי לו נר קטן בלבד בדיוק כפי שביקשת, ואת יתר הנרות נעלתי היטב".
רק אז הבין הרב שמשהו יוצא מן הכלל אירע. בעוד השמש פילס את דרכו למצוא ולהדליק נר נוסף, אמר רב העיירה לאב הכועס: "רבי שבתי, ישראליק הוא ילד מיוחד. כשהוא למד במסירות רבה כל-כך, קולו המתוק גרם שמחה רבה בשמיים; מלאכים ירדו וסבבו אותו תוך שהם מאזינים לכל מילה. מלאכים אלו נתנו לנר את הכוח לבעור כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו. רק כשאנו הגענו והפסקנו אותו כבה הנר".
מאותו היום ואילך לא הוסיף רבי שבתי להפסיק את בנו מלימודיו. הוא האמין כי בנו הקדוש יגדל ויאיר לעם כולו באור התורה.
ישראליק גדל ולימים התפרסם כרבי ישראל, המגיד מקוז׳ניץ, שלימד תורה לרבים.
ביום השני של חג השבועות, נשרף גר הצדק אברהם בן אברהם על קידוש השם. אין מתאים יותר מיום זה מלהביא בפניכם בקצרה את סיפורו של "הגראף פוטוצקי", שמצא את דרכו אל היהדות ובחר לקדש את שם ה' ברבים במות גיבורים.
פוטוצקי הצעיר היה בן אצולה פיקח, שנשלח על-ידי אביו לפריז כדי להרחיב את ידיעותיו במדעים ובהשכלה. לצד הלימודים וההשתלמויות, בילה פוטוצקי את זמני בטיולים ברחבי העיר, בפארקים ובמקומות הבילוי.
אירע והצעיר המלומד נקלע לבית-מרזח. בעל בית-המרזח היה יהודי מבוגר בעל זקן שיבה, שניצל כל רגע פנוי כדי לשקוד על תלמודו. הצעיר הסקרן שאל אותו לתוכן לימודיו, ולבקשתו ביאר לו הזקן פרשיות שונות מתוך התנ״ך, לצד סיפור מתן תורה ותולדות העם היהודי.
פוטוצקי הצעיר היה מוקסם מהדברים. הוא ביקש לשוב אל בית-המרזח במועד מאוחר יותר, כדי לשוחח עם הזקן בענינים העומדים ברומו של עולם.
הביקורים הפכו תכופים יותר ויותר, ובלבו של הצעיר החל לנקר רעיון מוזר: לנטוש את דת אבותיו, הדת הנוצרית, ולהתגייר כדת וכדין. כשגילה את מחשבותיו באזני היהודי הזקן, נחרד הלה: הוא ידע היטב את העונש שיצפה לאציל הצעיר על מעשה כזה. הוא ביקש להניא את הצעיר ממחשבתו, אך הצעיר היה בשלו.
בטרם יעשה זאת, חשב פוטוצקי, עליו לנסוע לרומא ולהתחקות מקרוב אחרי הליכות חייהם של הקרדינלים ואף האפיפיור עצמו. רק כך, חשב, יוכל לקבל החלטה נכונה. לא חלף זמן רב והוא שב אל הזקן ובקשה אחת בפיו: "ברצוני להצטרף לדת היהודית"!
כשהוא מתרגש מטוהר כוונותיו של הצעיר, כתב הזקן מכתב המלצה לרבה של העיר אמסטרדם – שם לא היתה יד הכמרים תקיפה כל-כך – ובירך אותו בברכות חמות.
באמסטרדם, מיהר פוטוצקי להגשים את משאלת לבו, ונקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם.
גר הצדק התייעץ עם הרב כיצד יוכל להתעלות במעלות הקדושה והטהרה. הרב סיפר לו על אותם בני עליה בפולין ובליטא, היושבים בבית-המדרש והוגים בתורה יומם ולילה. חפץ אברהם להצטרף אף הוא אליהם, ועשה את דרכו לעיר וילנא שבליטא, שם ישב בבית-המדרש ושקד על התורה ועל העבודה.
אלא, שמשפחת פוטוצקי לא נחה ולא שקטה. השמועה גונבה לאזניהם שהבן-יקיר שלהם בגד באמונתם, והם החליטו לעשות כל מאמץ כדי למצוא את הבן ה׳סורר', ולהשיב אותו אל האמונה הנוצרית. שלוחים נשלחו ברחבי המדינה, ותיאור הגראף הצעיר בידיהם; החיפושים קיבלו קנה מידה רחב.
כשראו זאת ראשי הקהילה בוילנא, קראו לאברהם והציעו לו להגר לעיירה קטנה בשם איליה. לשם, האמינו, לא יגיעו המחפשים.
אלא שהמציאות המרה הוכיחה אחרת: באחד הימים השתובב נער פוחז בבית-המדרש; גר-הצדק אברהם, שהדבר חרה לו, הוכיח את הנער. אבי הנער, בחמת-זעם, מיהר אל השלטונות והסגיר את מקום מחבואו של הגראף האבוד.
שבועות של עינויים והתעללויות עברו עליו. הרים וגבעות הובטחו לו אם רק יואיל להכריז על הדת הנוצרית כדת האמת. אם לא יעשה זאת, איימו עליו, הוא יועלה חי על המוקד. אך הצעיר הנחוש סירב בתוקף. הוא הבהיר להוריו כי הוא אכן מעריך את רצונם הכן לסייע לו, אך משגילה את אמת האמונה היהודית, ממנה לא יסור.
היה זה היום השני של חג השבועות, היום בו יובל אברהם בן אברהם, הגראף פוטוצקי לשעבר, אל המוקד בככר המרכזית של העיר וילנא, בטקס רב-רושם.
מנהיגי הקהילה היהודית הזהירו את היהודים שלא לצאת מפתח בתיהם, מחשש לפרעות שיפרצו מיד לאחר ההוצאה להורג. היהודים נשארו בבתיהם, ובתי-הכנסיות שממו מאדם.
האש ליחכה במהירות את העצים. הכמרים ניסו לדבר על ליבו של אברהם, ברגעיו האחרונים, אך אך הוא לא שמע את דבריהם: ראשו היה למעלה מכך. בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו – ה' אחד" זינק הצעיר אל המדורה הבוערת, לעיניהם המשתאות של כל הצופים.
הצוררים לא הסתפקו בכך; הם רצו להינקם ממנו גם אחרי מותו, ולא להביא את אפרו לקבורה. אך אחד מתושבי וילנא סיכן את נפשו, שיחד את אחד התליינים וקיבל חלק מן האפר, אותו טמן בבית העלמין המקומי.
זמן לא רב חלף ואילן רב ענפים גדל מעל לקבר. תושבי העיר הקימו אוהל של ברזל לזכרו, לשם היו יהודי העיר וילנא נוהרים, ומזכירים את שמו בקדושה ובאהבה.
ישראליק היה ילד צעיר וכשרוני שאהב ללמוד תורה. בגיל שבע הוא התקדם כל-כך בלימודיו עד שהמורים בבית הספר המקומי נאלצו להעניק לו שיעורים פרטיים; זמן קצר לאחר-מכן הם גילו כי אין ביכולתם להקנות לו ידע נוסף. בלית ברירה נאלץ ישראליק ללמוד לבדו, וכאשר היה נתקל בסוגיה סבוכה בתלמוד הוא היה פונה אל רב העיירה.
כל העיירה שוחחה על כשרונותיו של הנער המחונן ואביו, רבי שבתי, רווה ממנו רוב נחת. אך עם זאת הוא חשש לבריאותו: ישראליק הצעיר אהב להקדיש את רוב שעות היממה ללימוד מעמיק, ואביו חשש כי הוא יחלה בשל חוסר שינה מספקת.
הוא הורה לבנו כי בשעה מסויימת יהיה עליו לשוב לביתו, אך ישראליק מעולם לא שב בזמן. ולא משום שהוא לא כיבד את אביו, חלילה; כשהיה פותח את ספרי לימודיו היו נשכחים ממנו עולם ומלואו תוך שהוא צולל אל מעמקי התלמוד ועוסק בהתלהבות בחכמת התורה.
לבסוף הגה רבי שבתי רעיון: כאשר ישראליק יופיע בבית המדרש לאחר ארוחת הערב, יתן לו השמש נר קטן שיבער במשך כשעה. ישראליק יוכל להמשיך בלימודיו כל זמן שהנר דולק; כשיכבה הנר, יהיה עליו לשוב הביתה למנוחת הלילה.
באותו הערב ישראליק הלך לבית המדרש כהרגלו. כשחלפה שעה והוא עדיין לא שב החל רבי שבתי לדאוג. הוא ידע כי הנר הקטן לא יכול לבעור במשך זמן רב. "כנראה שהוא הלך לרב העיר כדי ללבן עמו שאלה בתלמוד" הוא הרגיע את עצמו.
אך כאשר חלפה שעה נוספת וישראליק לא הופיע, מיהר רבי שבתי לביתו של רב העיירה. ישראליק לא היה שם ורבי שבתי החל לחשוש לשלום בנו. יחד עם רב העיירה הוא מיהר לביתו של השמש שנבהל למראה האורחים הבלתי צפויים. הוא אישר כי הוא העניק לישראליק נר קטן בלבד, כפי המתוכנן.
כשדאגה אמיתית שוררת בליבותיהם עשו השלושה את פעמיהם לבית המדרש. תוך שהם מתקרבים, הם נדהמו לראות אור בחלון. הם נכנסו וגילו את ישראליק יושב כשהוא שקוע בתלמוד ועל השולחן דולק נר קטן. הוא ישב תוך שהוא מתנועע לצלילי קולו המתוק ולא מבחין בנעשה סביבו.
רבי שבתי לא יכל להתאפק והתפרץ "ישראליק! מדוע לא קיימת את הבטחתך!"
ישראליק הפסיק את לימודו והרים את מבטו בפליאה.
לפתע כבה הנר.
"ישראליק! מה קורה לך! כיצד הינך מתחצף לכבות את הנר בעוד רב העיירה ואביך נמצאים כאן? !"
"לא כיביתי את הנר" השיב ישראליק כשדמעות ממלאות את עיניו.
הרב פנה אליו: "ישראליק, כיבוד הורים היא מצווה גדולה. הבטחת לאביך ללמוד לאור הנר ולשוב הביתה כשהנר יכבה."
"זה בדיוק מה שעשיתי!" השיב ישראליק בדמעות. "הנר דלק ואני ישבתי ולמדתי".
"אך היכן השגת עוד נר? או אולי השמש העניק לך נר גדול יותר?" תבע רבי שבתי לדעת.
""מה עולה על דעתך, רבי שבתי" התפרץ השמש. "הענקתי לו נר קטן בלבד בדיוק כפי שביקשת, ואת יתר הנרות נעלתי היטב".
רק אז הבין הרב שמשהו יוצא מן הכלל אירע. בעוד השמש פילס את דרכו למצוא ולהדליק נר נוסף, אמר רב העיירה לאב הכועס: "רבי שבתי, ישראליק הוא ילד מיוחד. כשהוא למד במסירות רבה כל-כך, קולו המתוק גרם שמחה רבה בשמיים; מלאכים ירדו וסבבו אותו תוך שהם מאזינים לכל מילה. מלאכים אלו נתנו לנר את הכוח לבעור כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו. רק כשאנו הגענו והפסקנו אותו כבה הנר".
מאותו היום ואילך לא הוסיף רבי שבתי להפסיק את בנו מלימודיו. הוא האמין כי בנו הקדוש יגדל ויאיר לעם כולו באור התורה.
ישראליק גדל ולימים התפרסם כרבי ישראל, המגיד מקוז׳ניץ, שלימד תורה לרבים.
פעם הלך אליהו הנביא בדרך ופגש אדם פוחז וקל-דעת. החל האיש ללעוג לאליהו: "אתה כל היום לומד תורה, ואילו אני עושה חיים ונהנה מתענוגות העולם".
אמר לו אליהו: "בני, אבל מה תענה ביום-הדין, כשישאלו אותך למה לא למדת תורה?".
צחק האיש: "מזה אני לא מפחד. אענה, שלא נתנו לי שכל ובינה ללמוד תורה".
שאלו אליהו: "ממה אתה מתפרנס?".
השיב האיש: "אני צד עופות ודג דגים".
שאלו אליהו: "איך אתה עושה זאת?".
הסביר האיש: "אני לוקח פשתן, עושה ממנו חוטים חזקים, מכין מלכודות ורשתות ובאמצעותן צד את העופות ודג את הדגים".
שאלו אליהו: "מי לימדך להכין מלכודות ורשתות?".
אמר האיש: "מן השמים נתנו לי בינה ודעת".
אמר לו אליהו: "אם נתנו לך בינה ודעת להכין מלכודות ורשתות, ונתנו לך שכל כדי לצוד עופות ולדוג דגים - כל-שכן שנתנו לך שכל ובינה כדי להבין את דברי התורה, שעליהם נאמר: 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. אם רק תרצה - תוכל גם אתה ללמוד תורה".
נגעו דבריו של אליהו בליבו של האיש ופרץ בבכי. אמר לו אליהו: "אל תבכה, אתה עוד יכול ללמוד תורה. איך הדבר תלוי אלא ברצונך".
(על-פי מדרש תנחומא וילך ג; ילקוט שמעוני סוף פרשת ניצבים)
בְּאוֹתָם יָמִים עֲדַיִן לֹא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מֻכָּר וּמְפֻרְסָם, אַךְ הַמְּעַט שֶׁכְּבָר נוֹדַע, הִסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלָיו הִתְנַגְּדֻיּוֹת. טָעֲנוּ כְּלַפָּיו שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים, מַשְׁפִּיל אֶת עֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה טְעָנוֹת. מְחַרְחֲרֵי רִיב וְהוֹלְכֵי רָכִיל פִּזְּרוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁקֶר עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתוֹרָתוֹ וְלִבּוּ אֶת אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת.
גַּם רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, הַגָּאוֹן הַיָּדוּעַ רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, נָפַל קָרְבָּן לָרְכִילֻיּוֹת וַחֲצָאֵי הָאֲמִתּוֹת שֶׁהֵפִיצוּ מִתְנַגְּדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּלְפִיכָךְ הִתְנַגֵּד בַּחֲרִיפוּת לַבַּעַל שֵׁם טוֹב וּלְשִׁיטָתוֹ.
בְּאוֹתָם יָמִים הִשְׁתַּדְּכָה בִּתּוֹ שֶׁל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי פָּלוֹנָאָה עִם בְּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְנִקְבַּע כִּי הַחֲתֻנָּה תֵּעָרֵךְ בְּעִיר מְגוּרֶיהָ שֶׁל הַכַּלָּה. הֶחָסִיד עָמַד עַל כָּךְ שֶׁמְּסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין יִהְיֶה רַבּוֹ, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר הָיָה בְּנַפְשׁוֹ, הִקְפִּיד לִכְלֹל תְּנַאי זֶה בַּ׳תְּנָאִים'.
בַּתְּחִלָּה לֹא רָאָה בְּכָךְ אֲבִי הַכַּלָּה שׁוּם בְּעָיָה מְיֻחֶדֶת. אֲבָל כְּכָל שֶׁקָּרַב וְהָלַךְ מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה, הֵחֵל לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר וְחָשַׁשׁ שֶׁרַב הָעִיר יַקְפִּיד עָלָיו קְפִידַת חֲכָמִים. הָיָה בָּרוּר לוֹ שֶׁאֲבִי הֶחָתָן לֹא יְוַתֵּר עַל הַתְּנַאי, וְהַבְּרֵרָה שֶׁעָמְדָה לְפָנָיו הָיְתָה – לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי אוֹ לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ.
אַחֲרֵי הִתְלַבְּטֻיּוֹת רַבּוֹת הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ עִם הָרַב. הוּא הִבִּיעַ לְפָנָיו נְכוֹנוּת לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, אִם יוֹרֶה לוֹ הָרַב לַעֲשׂוֹת זֹאת. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הִרְהֵר קַלּוֹת וְאָמַר: "נִרְאֶה שֶׁמֵהַשֵּׁם יָצָא הַדָּבָר. קַיֵּם אֶת הַתְּנַאי, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיַּעֲלֶה הַזִּוּוּג יָפֶה".
עֶרֶב הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף יָשַׁב בְּחַדְרוֹ וְנִיסָה לְהִתְעַמֵּק בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, אַךְ רֹאשׁוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי דָּחַק בּוֹ לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וְלָלֶכֶת לִפְגֹּשׁ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. הֲלֹא הַתּוֹרָה מְחַיֶּבֶת לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ הֵיטֵב בְּטֶרֶם חוֹרְצִים דִּין, וְכֵיצַד חָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁלֹּא רָאָהוּ מֵעוֹלָם? כָּךְ טָרְדוּ הַמַּחְשָׁבוֹת אֶת מְנוּחָתוֹ.
בִּתְחִלָּה הִדְחִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. "בִּטּוּל תּוֹרָה!", אָמַר בְּלִבּוֹ וְחָזַר לְתַלְמוּדוֹ. אֲבָל הוּא לֹא הָיָה יָכֹל לְהִתְרַכֵּז. לְאַחַר מִלְחָמָה פְּנִימִית הֶחְלִיט: "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִלְמֹד, אֵלֵךְ אֵפוֹא וְאֶרְאֶה אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב".
חֹשֶׁךְ שָׂרַר בַּחוּץ. רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי אֶל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ נֶעֶרְכָה הַחֲתֻנָּה, וְנִצְמַד אֶל הַחַלּוֹן שֶׁהִקִּיף פְּנִימָה. הוּא רָאָה אֶת הַקָּהָל מַקִּיף יְהוּדִי בְּגִיל הָעֲמִידָה, שֶׁפָּנָיו מַקְרִינוֹת אֲצִילוּת, וּמַאֲזִין בִּשְׁקִיקָה לִדְבָרָיו. "זֶהוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב!", הִרְהֵר הָרַב וְנִיסָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו.
לְתַדְהֵמָתוֹ, שָׁמַע כִּי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְדַבֵּר עָלָיו. "דְּעוּ, כִּי רַבְּכֶם, אָדָם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא", אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, "אֲבָל פַּעֲמַיִם שָׁגָה בְּמַעֲשָׂיו". הִתְפַּעֵם הָרַב לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים וְעָשָׂה אָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַהֶמְשֵׁךְ.
"הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים, כַּאֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ עָסְקוּ הַכֹּל בַּהֲכָנוֹת לְחַג הַפֶּסַח", סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "הָרַב, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַפְרִיעָם מֵעֲבוֹדָתָם, עָלָה לַעֲלִיַּת הַבַּיִת וְשָׁם הָגָה בְּלִמּוּדוֹ. לְאַחַר זְמַן מַה צָּמָא לְמַיִם, אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַטְרִיד אֶת בְּנֵי הַבַּיִת, יָצָא לָרְחוֹב כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מַיִם מִשּׁוֹאֵב מַיִם מִזְדַּמֵּן. כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים קָרַב לְעֶבְרוֹ שׁוֹאֵב מַיִם אֶחָד. הִמְתִּין הָרַב שֶׁהָאִישׁ יַצִּיעַ לוֹ לִשְׁתּוֹת, אַךְ הַלָּה הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. רַבְּכֶם נִפְגַּע מֵהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל שׁוֹאֵב הַמַּיִם וְהֶעֱלִיבוֹ. אַךְ הוּא טָעָה בְּמַעֲשֵׂהוּ. אוֹתוֹ שׁוֹאֵב מַיִם הוּא צַדִּיק נִסְתָּר, שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ אֶל חֲבֵרָיו הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָם נוֹפְלִים בִּגְדֻלָּתָם מִן הָרַב".
רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה עָמַד נִדְהַם, אַךְ הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַאֲרִיךְ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו וּכְבָר סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַעֲשֶׂה נוֹסָף. "בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב נוֹתַר הָרַב לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקוֹנֵן עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּבְכִיָּה עֲצוּמָה. קִינָתוֹ, שֶׁיָּצְאָה מֵעֹמֶק לִבּוֹ, בָּקְעָה רְקִיעִים. הוּא בִּכָּה אֶת הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת, עַד שֶׁכָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא חָשׁ חֻלְשָׁה קָשָׁה.
"לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה הַשָּׂטָן. הוּא לָבַשׁ דְּמוּת שֶׁל הֵלֶךְ זָקֵן וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַזָּקֵן נִגַּשׁ אֶל הָרַב וְהִצִּיעַ לוֹ תַּפּוּחַ עֲסִיסִי שֶׁיְּאוֹשֵׁשׁ אֶת רוּחוֹ. בִּתְחִלָּה דָּחָהוּ הָרַב בְּתַקִּיפוּת, אַךְ הוּא עָמַד עַל שֶׁלּוֹ וְטָעַן שֶׁזּוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכִי עַל פִּי דִּין תּוֹרָה עַל הָרַב לֶאֱכֹל אֶת הַתַּפּוּחַ בְּטֶרֶם יִקְרֵהוּ אָסוֹן.
בְּחַלְקַת לְשׁוֹנוֹ הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרַב, וְהוּא נָטַל בְּיָד רוֹעֶדֶת אֶת הַתַּפּוּחַ וּבֵרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ'. אַךְ כְּשֶׁקֵּרֵב אֶת הַתַּפּוּחַ לְפִיו, נֵעוֹרוּ בּוֹ כֹּחוֹתָיו וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נֶחְלַץ מִן הַמַּלְכֹּדֶת. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּפּוּחַ מִיָּדָיו וְצָעַק לְעֵבֶר הַהֵלֶךְ: 'צֵא, טָמֵא!'.
"אֲבָל לַמְרוֹת הַכֹּל נִכְשַׁל הָרַב בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה", סִיֵּם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "וְלַמְרוֹת כָּל בְּכִיּוֹתָיו וּמַאֲמַצֵּי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשָׂה, עֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ לְתַקֵּן בִּשְׁלֵמוּת אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת".
רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הָיָה נִרְעָשׁ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים, שֶׁהָיוּ יְדוּעִים רַק לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ הוּא הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי בִּגְנוּתוֹ", יִסְּרוּהוּ כִּלְיוֹתָיו.
וְכָךְ, בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד וּמִתְיַסֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה, הֵסֵב פִּתְאוֹם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת פָּנָיו אֶל הַחַלּוֹן וְקָרָא: "רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, אִם רְצוֹנְךָ לְהַגִּיעַ לְתִקּוּן שָׁלֵם – בּוֹא אֵלַי!".
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, לְאַחַד מֵחֲסִידָיו הַגְּדוֹלִים, הַנֶּאֱמָנִים וְהַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. סִפְרוֹ 'תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף', הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵחֵל לְפַרְסֵם בִּכְתָב אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בְּכָל קַצְוֵי אֶרֶץ.
סיפור לשבועות
אישה אחת באה לפני הבעש״ט (שיום פטירתו חל בשבועות) וביקשה ממנו כשדמעות בעיניה, שיברך אותה, שתזכה ללדת בן.
"סעי לביתך", אמר לה הבעש״ט, "וה' יברך אותך בבן".
ואכן, לתקופת השנה נולד לה בן. ויחד עם בעלה רוותה ממנו נחת. כשהיה הילד בן שנתיים לקחוהו ההורים לבעש״ט. הצדיק ברך את הילד וציוה על ההורים לנסוע לביתם. והנה, בבואם הביתה, נפטר הילד באופן פתאומי. ההורים הכואבים והרצוצים מיהרו מיד לאחר תום שבעת ימי האבל אל הבעש״ט ושפכו לפניו את מר ליבם.
בתשובה סיפר להם הבעש״ט את הסיפור הבא: "פעם היה מלך גדול שלא חסר לו מאומה מלבד דבר אחד: בן שירש אותו לאחר מותו. יום אחד אמר לו אחד מיועציו "איש לא יוכל לעזור לאדוני המלך, מלבד היהודים". לכן על המלך להוציא פקודה, שאם עד תום שנה לא ייוולד למלך בן, "יגורשו כל היהודים מארצו".
המלך קיבל וביצע את הרעיון והצו ניתן. היהודים נבהלו על נפשם והתכנסו בבתי הכנסת, צמו והתפללו לה' שייתן למלך בן. באותה שעה הייתה בגן עדן נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצערם של היהודים, עמדה לפני כסא הכבוד ואמרה: "ריבונו של עולם, שלח אותי לעולם להיות בנו של המלך ובלבד שהיהודים לא יסבלו".
כך היה. כעבור שנה ילדה המלכה בן והמלך ביטל את גזירת הגירוש.
המלך שכר פרופסור נודע כדי ללמד את בנו, שהיה בעל כישרונות בלתי רגילים, אך יורש העצר טען כי הלימודים אינם מספקים אותו והמלך שלח אותו לאפיפיור. אולם תנאי התנה האפיפיור, ששעתיים בכל יום לא יורשה גם בן המלך להפריעו, כי באותו זמן הוא מסתגר בחדרו ועולה השמימה.
הנסיך, שלא היה יכול לעצור בעד סקרנותו, נכנס פעם אחת בהפתעה לחדרו של האפיפיור וראה אותו עטוף בטלית ותפילין. למראה מבטיו המפוחדים של האפיפיור, שסוד היותו יהודי נתגלה, הרגיע אותו בן המלך כי לא יגלה לאיש ויחד עם זאת ביקש להכיר את הדת היהודית ולהתגייר.
וכך, יום אחד, באחת מנסיעותיו אל מחוץ למדינה החליף בן המלך את בגדיו לבגדי איכר פשוט, התגייר וחי באותה מדינה עד יום מותו.
כאשר חזרה אותה נשמה למעלה ועמדה במשפט לא העיז אף אחד לדבר לחובתה של נשמה שמסרה את עצמה למען היהודים. אולם בכל אופן נמצא מי שיקטרג על כי שנתיים ימים התחנכה בידיים לא יהודיות. על כן הוחלט להחזירה לעולם הגשמי כדי שתתחנך אצל יהודים.
הבעש״ט הפסיק לרגע את סיפורו ופנה אל ההורים:
"דעו לכם כי הילד שלכם הוא של אותה נשמה קדושה ומכיוון שנגזר עליכם מן השמים שלא יהיו לכם ילדים ניתנה בידכם האפשרות לגדל את אותה נשמה שנתיים ימים".
ההורים נבהלו מן העובדה שהחזיקו בנשמה גבוהה וחששו שמא לא טיפלו בה כראוי. כדי לתקן את ה״פגם" יעץ להם הבעש״ט כי האיש יהיה לשמש בבית הכנסת ויתעסק עם הילדים הקטנים: יאמר איתם "אמן" ו״אמן יהא שמיה רבא" "ברכו" ו״קדושה" וכשנושאים את ספר התורה לקריאה בו יגביהם כדי שינשקו את התורה. לאישה ציוה הבעש״ט שתהיה מיילדת וכשיוולדו בנים תזהר שעד הברית יקראו לפניהם קריאת שמע ומן הברית והלאה יחבשו לבנים כיפה ויזהרו בנטילת ידיים של שחרית.
כך עברו שנתיים ימים, כשהזוג ממלא את תפקידיו בנאמנות. לבסוף ברכם הקב״ה בבן, שגדל והיה לצדיק מפורסם ושמו ר' אהרון מקרלין.
הדבר היה לפני כמאתיים שנה, בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאוד ביראת השמים שלו. פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת הרבה תורה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הרבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש. ובנוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה הוא ניחן בקול ערב. בית המדרש שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך משורר התהלים את מרי שיחו לפני ריבונו של עולם, היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצערו, ודמעות מילאו את עיניהם.
.
שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה, כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר. לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזת פריץ אשר נוהלה על ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בָּפָּרוּשׁ הזה שמדברים עליו, על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו. הוא הטיל איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אִתוֹ את הפָּרוּשׁ. אבל אך התקרב השליח אל בית המדרש שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה. קולו של הפרוש אשר נישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות, די היה בו כדי להניעו לשוב כולו נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו: כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו, או לחשוב להביאו בכח או לפגוע בכבודו. מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם. כיצד יתכן הדבר, שהמשרת שלו העז לסרב למלא את שליחותו ולהביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי, למען יראו וייראו. תוכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפָּרוּשׁ תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו. לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כיפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים באותו היום ולעיני כל התושבים יצפו כולם בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפָּרוּשׁ אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.
.
המשרת אשר לא ביצע את הפקודה ולא הביא את הפָּרוּשׁ, הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. אנשיו של מנהל האחוזה עמדו עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, והחלו בהלקאה כשאחד מהם עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע… המלקות באו בזו אחר זו. אולם כל הצופים נדהמו לראות, כי כל הצליפות הרבות שספג, לא השאירו כל סימן על גבו הערום. גופו של המשרת אפילו לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו הוא לא חש בכאב כלשהו.
.
כאשר מָלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, הוא נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר וחזר לביתו בריא ושלם. כעת ציפה הציבור למחזה הבא: לראות מה יארע לפָּרוּשׁ כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים המסכנים, ששימשו קורבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם. ואכן חמישה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, קיבלו פקודה נמרצת להביא עתה לבימה את הפָּרוּשׁ בכל מחיר, אפילו יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח. מנהל האחוזה ואתו הציבור כולו ציפו לבוא השליחים. והנה, שבו השליחים ריקם. וחמתו של הפריץ בערה בו.
.
אולם בפיו של מפקד חוליית הפרשים היה סיפור התנצלות: "היה בלתי אפשרי להתקרב אליו" אמר מפקד הפרשים, "כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפָּרוּשׁ נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפילותיו, מבלי שישמע ויראה את המתחולל סביבו, התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה "קובית עור שחורה" (תפילין). למרות זאת, אזרתי עוז לגשת אליו ולמסור לו את שליחותנו, אך רגליי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני". אולם מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס וחוסר סבלנות: "ומה היה בסופו?" שאל. "הצלפתי באויר בשוט, כדי להודיע בכך לו על בואנו אליו עם צו, אך הלה המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. ופתאום אחז בי שיתוק וחיילי נמלטו מבית המדרש בפחד מוות. התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי, ושמחתי כשהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאשאר מרותק לנצח כשידי מושטת באויר" סיים הפרש בהתרגשות גדולה
.
הפריץ נתקף בחמת זעם גדול וציווה להלקות את מפקד הפרשים אשר לא מילא את תפקידו, בשלושים מלקות. עתה הודיע מנהל האחוזה בנימת נצחנות: כי הוא עצמו יסע לדוברובנה כדי להביא את הפָּרוּשׁ, שכן הפרוש אינו קדוש, כי אם משוגע והולך בטל. מיד ציווה לחבוש סוסים ולרתום מרכבה בה יובא הפָּרוּשׁ. בד בבד שלח לקרוא לכומר וביקשו ללוות אותו בדרכו אל הפָּרוּשׁ. הכומר שכבר הספיק לשמוע על הפָּרוּשׁ והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו, דחה את דרישת מנהל האחוזה, ואף הציע לו לוותר על הרעיון לפגוע בפָּרוּשׁ.
.
בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים, על מנת להוציא את הפָּרוּשׁ מבית המדרש ולהביאו, בטוב או ברע, אל אחוזת הפריץ. הרב וראשי הקהילה קיימו אסיפה מזורזת והודיעו לציבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות, כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים. אך משלחת מצומצמת שהיתה מורכבת מן הרב וראשי הקהל, הלכו לבית המדרש בו ישב הפָּרוּשׁ כדי להמתין לבוא הפריץ ופמלייתו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות תחנונים ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש.
.
מיד כאשר נכנס הפריץ לבית המדרש והשוט בידו מוקף באנשיו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפָּרוּשׁ בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו בעיניים קשורות ואומר תהלים. מנהל האחוזה הגיב בעיקשות והתפרץ לעבר הפָּרוּשׁ וניסה לגבור בקולו על קולו המתנגן, אך הפָּרוּשׁ לא נע ולא זע. הפריץ התרגז והחל להצליף בשוטו כלפי הפרוש, אך לפתע נשמט השוט מידי הפריץ, כשידו צונחת אין אונים וגופו מזדעזע כאילו נתקף עוית. כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו, ומפיו נמלטה צעקת "הצילו!" הפָּרוּשׁ המשיך לזמר פסוק אחר פסוק, ופרק אחר פרק כאילו לא אירע דבר, וכמי שלא חש במתרחש סביבו. אנשי פמליית הפריץ חדלו מלחשוב על הפָּרוּשׁ, וזעקות הכאב של אדונם הפילו עליהם אימה. הם נאלצו לשאת אותו מבית המדרש, השכיבוהו במרכבה ושבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש.
.
ששה שבועות שכב מנהל האחוזה חולה כשכל גופו ייסורים גדולים. פעמים רבות שלח אל הפָּרוּשׁ כדי לבקש סליחתו, אך לא הצליחו לדבר אתו, שכן עיניו ואוזניו היו סגורות, והוא פקח אותן רק לקריאת התורה. הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו, אך לא נמצא מוצא אחר מלבד קטיעת היד שהושטה לעבר הפָּרוּשׁ. מאז, איש לא פיקפק יותר בקדושתו של הפָּרוּשׁ, וכל היהודים וגויים נוכחו בגדלותו של אומר התהילים.
"אמור נא לי, רבי" פנה מדען צעיר לרבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו״ר השישי מליובאוויטש. "כיצד אתם מתעקשים לומר שהתורה ניתנה מן השמיים? האם העובדה שמדענים רבים כל-כך מכחישים את סיפור הבריאה לא משפיעה עליך?"
הרבי השיב לו בסיפור.
ממציא אחד השקיע שנים רבות בהמצאה מיוחדת. כשחש שהשלים את הפרוייקט, הוא שלח מכתב לאחד מגדולי המהנדסים במדינה בבקשה שיבוא לביתו כדי לבחון ולבקר את התרשימים. המהנדס הבכיר השיב לו כי הוא עומד להגיע לאיזור בעוד כמה שבועות וכי הוא ישמח לבקר את הממציא בביתו.
ככל שהתקרב התאריך המיועד המתח בליבו של הממציא הלך וגדל. הוא חש כי יהיה זה המבחן הגדול ביותר להמצאה; אם המהנדס הבכיר יתרשם מכך הרי שהמצאתו שווה משהו. אחרת, שנים של השקעה ירדו לטימיון. . .
בבוקר אותו היום הוא חש כי לא יוכל לעמוד במתח הרב. הוא השאיר את התרשימים על השולחן, הוסיף פתק קטן בכתב יד בו הוא מתנצל על היעדרותו וביקש כי את הביקורת ישאיר המהנדס הנכבד בכתב, ביקש מאשתו לקבל את פני האורח בכבוד הראוי ויצא לשאוף אויר צח ברחובות העיר.
רק בשעות המאוחרות של הערב הוא שב למשרדו. כשהעיף מבט חטוף על התרשימים הוא פלט זעקה קצרה והתמוטט בכסאו חסר כל כח. אשתו רצה לעברו כשכוס מים בידה. על השולחן היו מונחים התרשימים כשעליהם קוי דיו ארוכים.
"זה לא נראה כל כך גרוע" אמרה האישה, "האם תוכל להשלים שוב את התרשימים מן הזיכרון?"
"מהזיכרון? כל קו וכל נקודה בתרשימים חקוק אצלי היטב. אני יכול לצייר אותם מתוך שינה! אך לא זו הבעיה, נכון?"
"אז מהי הבעיה?" תמהה האישה הטובה.
"הבעיה היא שאחד מגדולי המהנדסים במדינה מחק במחי יד עשר שנים של עבודה מאומצת!"
"אחד מגדולי המהנדסים?" אמרה האישה, "הוא דווקא שלח להודיע כי ברגע האחרון עליו לבטל את הביקור. מה שקרה הוא שהחתול עלה על שולחן העבודה שלך והפיל את בקבוקון הדיו."
השבוע קראנו בחג השבועות על רות המואביה שהתגיירה, נישאה לבועז ומהם יצא דוד המלך.
ר' שלמה קרליבך, בנסיעותיו בקהילות ישראל, היה חולף על פני ימים ויבשות. היה חוצה את כדור הארץ כמה פעמים בשנה. הוא היה דמות ידועה בין הטייסים והצוותים של כל החברות המוכרות. באחת הטיסות, ר' שלמה התוודע לאחת הדיילות. הוא הרגיש שהיא מקרינה טהרה מיוחדת, והוא רצה לדעת יותר עליה, אבל הטיסה היתה מלאה וצפופה, והדיילות לא החליפו יותר מכמה מילים של נימוס עם הנוסעים.
כשעה לאחר התחלת הטיסה, ר' שלמה קם וראה את אותה הדיילת מניעה את שפתיה, כשבידה סידור. הפתעתו היתה רבה, והוא המתין עד שהשלימה את תפילתה, ופנה אליה. "הולי סיסטר! את מתפללת מסידור; האם את יהודיה?" הדיילת אמרה לו: "אמנם הורי אינם יהודים; אך תמיד נמשכתי אל היהדות. אין לי מושג מהיכן נולדה בי משיכה זו, ולאחרונה אף התגיירתי. כבר כמה שנים אני לומדת עם רב יהודי אורתודוכסי, והתגיירתי כדת וכדין. אני מקיימת אורח חיים של תורה ומצוות, על פי ההלכה." ר' שלמה שוחח איתה עד שאחד הנוסעים השמיע קריאה, ואז הדיילת הפסיקה את השיחה ור' שלמה חזר למקומו.
כמה דקות לאחר מכן, היא ניגשה לר' שלמה: "אתה רב, אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה?" הדיילת התחילה לספר: "התאהבתי בבחור יהודי, אבל הוריו, למרבה הצער, מתנגדים מאד לשידוך בגלל שאני גיורת, והם לא מרשים לו להתחתן אתי. הם אפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו אוהבים מאד אחד את השני. הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו מאד, אבל הוא מאד קשור להורים שלו והוא לא רוצה לגרום להם צער. כתוצאה מכך, הוא שבור, ולא יודע מה לעשות. ואני חוששת שהוא הולך לפרק את האירוסין. רבי, אולי תוכל לעזור לי?" "אני אנסה," אמר ר' שלמה. "תני לי את מספר הטלפון של ההורים שלו, ואני איצור אתם קשר, ואשתדל בכל כחי לשכנע אותם לא להתנגד לחתונה."
ר' שלמה התקשר להורי הבחור, ונתקל ביחס עוין ומנוכר. למרות מאמציו הגדולים להביא את האב לחשוב על הדברים באופן אחר, נפלו דבריו על אזניים אטומות. ככל שר' שלמה דיבר, האב התרגז יותר ויותר. לבסוף צעק האב על ר' שלמה: "אני ניצול שואה, ובגלל מה שעשה ה' ליהודים – אני שונא יהדות, אבל אם הבן שלי מתחתן עם גויה, אני הורג אותו!"
ר' שלמה הבין שאין מה לעשות יותר, וסיים את השיחה. הוא התקשר לדיילת לדווח לה על חוסר הצלחתו. מי שענה מעבר לקו, לא היה הדיילת, אלא אביה. הוא כעס על ר' שלמה ולא הסתיר את הסתייגותו ממעורבותו על-מנת לגשר בין הצדדים. כדי להצדיק את עצמו, ר' שלמה אמר לו: "מובא בגמרא שהקב״ה מתעסק בשליש מזמנו לשדך שידוכים, ואני רק מנסה (טיפ-טיפה) לעזור לו. מה שמאד ברור, שבתך והבחור אוהבים אחד את השני מאד. וחבל שהם לא יתחתנו."
משהו בקולו של ר' שלמה נגע ללבו של האבא, והוא התחיל לבכות. והוא אמר לר' שלמה בהתרגשות: "אני רוצה לגלות לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שאני לא אגלה אותו לעולם. אנחנו, אני ואשתי – אנחנו נוצרים, אבל לא נוצרים אמיתיים. אנחנו שנינו ניצולי שואה, בעצם אנחנו יהודים. ובגלל מה שעשה ה' ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פנים כנוצרים, אבל לא התנצרנו באופן רשמי, וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר. עד היום, הם לא יודעים את האמת."
"אם כך," אמר ר' שלמה, "בתך יהודיה מבטן ומלידה, ואז אין בעיה. אבא שלו רוצה שכלתו תהיה יהודיה מהמקור, ובעצם בתך יהודיה מלידה. תספר לה את האמת, והם פשוט יוכלו להתחתן." אביה של הדיילת הסכים, ור' שלמה שיכנע את שתי המשפחות להיפגש.
הפגישה נערכה במלון שבו ר' שלמה התאכסן. . . .
"הערשל׳ה!" צעק אחד מהאבות. "יענקל׳ה!" ענה לו השני. והם נפלו אחד בזרועותיו של השני.
"היינו 'חברותות' בישיבה לפני המלחמה!" – הם הסבירו לנשותיהם ההמומות, ולר' שלמה, שעמדו וחזו במחזה המרגש.
"היינו חברים טובים! חשבתי אותך למת!" אמרו כאחד. ומהר מאד פרצו הזכרונות. הם נזכרו בילדותם האבודה, ודיברו בכאב רב ובנוסטלגיה. "אתה זוכר," אמר האחד, "איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה? אמרנו אחד לשני, שכאשר נגדל ונתחתן, ויהיו לנו ילדים--נשיא את ילדינו אחד לשני;
זוהי האמת! אנחנו אמנם שכחנו, אבל ה' לא שכח"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה