היה מעשה עם אדם אחד צדיק ושמו "חביליו" שהיה לו מפעל לממתקים.
אחרי פורים נצטבר אצלו הרבה "חלקום", והוא שם אותו במחסן מיוחד שנשכר לשם כך. בשעה שבדק במפעל את החמץ בליל ערב פסח, נשכח ממנו אותו המחסן של החלקום ולא בדק שם כלל. לפני ליל הסדר אחרי חצות היום נזכר מר חביליו בסחורה הזאת ובא בשאלה דחופה אל מו״ר הרב זצ״ל מה לעשות עם החלקום הזה?
הרב שאל אותו האם מדובר בחמץ ודאי? אמר חביליו: הסחורה הזאת היא חמץ למהדרין. החלקום עשוי קמח תירס ויש עליו קמח חיטה שלא ידבק.
שאל הרב: האם מדובר בהפסד מרובה. שמחפשים בו את השיטות המקלות. אמר חביליו: הפסד מרובה ביותר. זו סחורה יקרה ביותר. ויש במחסן ארגזים רבים של חלקום.
שאל הרב: האם כשביטלת את החמץ ואמרת "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" האם אתה באמת יכול לחשוב את הכל כאילו הוא עפר הארץ? אמר חביליו: אי אפשר לי לחשוב על כל כך הרבה סחורה יקרה כאילו היא עפר הארץ בעיני.
עצר חביליו ואמר: אני רואה שהרב מחפש לי קולות! אני מבקש לקיים את ההלכה הזאת כמו שצריך. אם יעלה לי כסף – יעלה.
אמר לו הרב: אם כן. צריך לשרוף את הכל לפני החג. שאל חביליו: האם מותר לתת את הסחורה לעובדים הנכרים שלי? אמר לו הרב: החמץ הזה אסור בהנאה.
הלך אותו צדיק, הביא פועלים. הוציאו את כל החלקום מהמחסן, שפכו עליו נפט ושרפו את כולו לפני הפסח. לקיים מה שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". שנים ארוכות אחר כך סיפר הרב את הסיפור של חביליו ללמד כמה גדולה צדקתם של יהודים שמוכנים להפסיד ממון רב ובלבד שלא יעברו על אות אחת מדברי תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה