סיפר הרב מרדכי אליהו זצוקל שבאחד מביקוריו לחיזוק הקהילות באמריקה, ביקש בבית הכנסת חומש לדרשתו. זאת כדרכו בקודש — לצטט מתוך הכתוב את הפסוקים ופירושיהם.
הרב ראה את הגבאי נותן לשמש מפתח, והוא מטפס ועולה גבוה ופותח מנעול של ארון, ומוציא משם חומש חדש, שלם ונקי, כאילו יצא עכשיו מבית הדפוס, ומגישו לרב.
הרב התפעל מהחומש, וכנגדו אומר הגבאי: "אצלנו שומרים את החומשים למעלה, בארון עם מנעול, כדי שידי הילדים לא ימשמשו בחומשים ויבלו ויקרעו אותם." השיב הרב בכאב שעכשיו הוא מבין את טענת מלאכי השרת להקב״ה בשעת קבלת התורה, שאמרו לו: "חמדה גנוזה שיש לך מבקש אתה ליתנה לבני אדם?"
המשיך ושאל הרב, מדוע נתעוררו המלאכים עכשיו? אם הם חפצים בתורה יבקשוה מאז ומעולם, למה דווקא עכשיו כשבא ליתנה לישראל? אלא, אמר הרב, המלאכים קוראים לתורה "חמדה גנוזה". לטענתם, מרוב קדושתה ורוחניותה, היא צריכה להיות גנוזה ונעלמה גם מבני אדם וגם ממלאכי מרום.
ולעומתם ישראל, אומרים בפרקי אבות: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". כלי — דבר שניתן לשימוש ולצורך בני אדם. לא שיגנז בארון למעלה ולא ימשמשו בו.
בדומה לכך דרש הרב את הפסוק "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כ״ז, ו) על הגמרא, שכביכול אומרת שהיא אוהבת את אותו אחד שלומד ועמל בה, למרות שמקמט את הדפים ומבלה את הגמרא, מאשר אותו אחד שיודע לנשק את הגמרא ולהניחה בארון בלי ללמוד בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה