סיפור המופלא על רחל אמנו, שסיפר הרב חנן פורת זצ״ל:
במסגרת כנס של סופרים, משוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב דיברתי בהתרגשות על קול בכיה של רחל אימנו, על שיבת בנים לגבולם.
דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים. בתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים. והנה ניגשה אלינו משוררת מפורסמת הידועה בדעותיה המוגדרות בציבור כרחוקות מאוד מעניני ארץ ישראל ואמונה, ורמזה לי ולחברי מכפר עציון שרצונה לדבר עמנו ביחידות. נענינו לה ונגשנו עמה לפינת האולם.
המשוררת פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מספרת לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דברי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אימנו.
וכה סיפרה המשוררת: "שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאד ללדת, אך חרף כל נסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל, שהייתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה, אולי זה יעזור. ניסיתי לדחות מלבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו, שהייתה רחוקה מאורח חיי והשקפותיי, אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב, עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.
התחפשתי לאישה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחל כשאיש אינו מכיר אותי. ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא זכיתי כל ימי חיי. וכעבור כשנה נולד לי בן.
בעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל".
הקשבתי אל המשוררת בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אישי.
עתה, לאחר פטירתה של המשוררת, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, למען דעת מה כוחה של רחל — בת דמותה של כנסת ישראל — לגעת בידה האחת בלבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השניה כלפי מעלה בעוז חביון, לעורר רחמי שמיים ולפתוח שערי עליון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה