הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח״א עמ׳ 25-29):
הצדקת אשת ר׳ צבי קמינקר היתה אשה בעלת זכויות רבות.
באותם ימים לא היה נדיר שנשים מתות בשעת לידתן, רחמנא ליצלן. סיבוך כל שהוא בלידה היה מביא את היולדת לידי סכנה, והרופאים בכפרים לא יכלו להושיע.
אך בסביבתה של הרבנית קמינקר ידעו הכל שהיא הכתובת למתקשה בלדתה. פעמים רבות קרה שאך נכנסה הרבנית לחדרה של היולדת, והכל נעשה קל: התינוק נולד, שלום לו ושלום לאמו.
ויהי היום ור׳ צבי קמינקר והרבנית עלו לארץ ישראל אליה השתוקקו כל הימים, וחיו בירושלים בדוחק גדול. בקושי היו להם כמה פרוטות לקנות חלות לשבת. אבל הם לא התלוננו.
בבואה לעיר הקודש לא רצתה הרבנית שיידעו על סגולתה המיוחדת, אך מאידך עז היה רצונה להמשיך לעזור ליולדות כדרכה בחוץ לארץ. מה עשתה? כשהיתה שומעת על אשה היושבת על המשבר היתה נכנסת אליה לפי תומה בלי שקראו לה, והכל בא על מקומו בשלום.
אבל עם הזמן קלטו יהודי ירושלים שאין כאן מקריות, וכניסתה של הרבנית לבית היולדת היא הגורמת לחבלי הלידה להתקצר ולתינוק להיוולד בריא ושלם.
ואז החלו לקרוא לה במכוון. והיא באה כמובן. אבל כשרצו לשלם לה היא סירבה באומרה שלא בכוחה הוא, אלא הכל בסייעתא דשמיא.
באותם ימים היתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון התורכי.
יום אחד בתו של הפחה – המושל העליון – ישבה על המשבר. הלידה הסתבכה והיולדת נכנסה לסכנה ממשית.
קרא הפחה לכל הרופאים אך איש מהם לא הועיל.
פנה אליו אחד ממקורביו היהודים ואמר לו: "אדוני הפחה, אל תבזבז את ממונך על רופאים שלא יועילו. כאן בירושלים יש אשה העושה פלאות. אם תוכל להביאה לכאן לא תזדקק לרופאים".
הזדרז הפחה והלך בעצמו לביתה של הרבנית וביקשה לבוא להציל את בתו. הרבנית הסכימה מיד. וגם הפעם רק נכנסה לחדרה של היולדת ומיד השתחררה הלידה מסיבוכיה, התינוק נולד בריא ואמו יצאה מכלל סכנה.
הפחה רצה לשלם לה. אך למרות עוניה לא הסכימה לקבל דבר ואמרה שהיא רק "צינור" לישועת ה׳.
פנה הפחה לידידיו היהודים ואמר: "עשו לי טובה, דברו עם האשה הזאת. אין זה מכבודי שלא לתת לה גמול על מה שעשתה עבורי".
כשנקראה הרבנית קמינקר לשוב ולהתייצב לפני הפחה היא אמרה: "אם רוצה הוד מעלתו לשלם לי איזה גמול, רק זאת אבקש: יינתן לי להיכנס למערת המכפלה ולהתפלל שם על קברי אבותי".
הפחה לא יכול היה אלא להסכים.
"מערת המכפלה" – המקום שם קבורים אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה – היתה שנים רבות מאוד בשליטת המוסלמים. הם גזרו על היהודים איסור מוחלט להיכנס אליה והודיעו כי העובר על האיסור מסתכן בנפשו. בחוצפתם האופיינית הם טענו שכניסת יהודי למערה מחללת את קדושתה.
"מתי תרצי ללכת?" שאל הפחה את הרבנית קמינקר.
"בעוד שלושה חודשים" השיבה.
אתם מבינים?
במשך מאות שנים לא נכנס יהודי להתפלל על קברי אבותינו הקדושים. הרבנית קמינקר רצתה לבוא לשם – ממש "בשם כל ישראל".
בליבה אמרה: "אולי אזכה שהתפילה שאתפלל שם בשם כל ישראל תביא את המשיח".
ותפילה מיוחדת כזאת צריכה הכנה.
במשך שלושה חודשים הכינה את עצמה כדי שתזכה להתפלל שם בכל כוחה מהעומק הכי עמוק שבליבה.
אני רוצה שתדעו רבותי – זה סיפור אמיתי. שמעתי אותו בבובוב. זה סיפור קלאסי והוא מובא בכמה ספרי חסידות.
באותו הזמן רגזו רופאי הפחה. חרה להם שהיהודיה העלובה הזאת הצליחה במקום שהם נכשלו ונתמלאו עליה שנאה וקנאה. וכששמעו שהפחה נתן לה רשות להיכנס למערת המכפלה גמרו אומר לנקום בה.
היום מתפללים בבניין שמעל למערה. אבל באותם הימים היו יורדים למטה אל תוככי המערה. והיו שם הרבה מדריגות.
הלכו הרופאים למוסלמי שומר המערה ואמרו לו: "ראה נא חביבי: נכון שהפחה נתן רשות ליהודיה להיכנס. אבל היציאה משם לא דיבר. . .".
הם נתנו לו כסף רב והוא עשה את ה״סידורים" הדרושים.
ביום המיועד הופיעה הרבנית כשבידה אישור כניסה מהפחה.
היא נכנסה פנימה ירדה במדריגות ושם למטה התחילה להתפלל.
אחרי כמה שעות היא עלתה בחזרה ומצאה את הדלת נעולה.
היא דפקה וקראה שיפתחו לה – ואין קול ואין עונה. היא התחילה לבכות להתחנן: "בבקשה תנו לי לצאת!"
עד שהבינו שכלאו אותה שם בכוונה.
מה יכלה לעשות?
רק לחזור ולהתפלל.
היא ירדה שוב במדריגות ושם למטה בתוככי המערה – שבה לתפילתה. אבל כמובן עכשיו פי אלף יותר עמוק מבפעם הראשונה.
עכשיו אני רוצה שתדעו: ר׳ צבי קמינקר היה צאצא ישיר של דוד המלך. הוא ידע את שושלת היוחסים של אבותיו עד דוד המלך.
והרבנית כלואה עכשיו בחשכה. היא בוכה וקרובה להתעלף.
ופתאום היא רואה אור גדול: מישהו מגיע. . . איש בעל זקן לבן וכתר זהב על ראשו. . .
והוא אומר לה: "אני סב-סבך דוד המלך. בואי איתי ואוציא אותך החוצה".
הרבנית הלכה אחריו.
אבל רגע לפני שיצאה חשבה לעצמה: כשאצא ואומר שדוד המלך הוציא אותי מי יאמין לי?
אז אמרה לדוד המלך: "האם תוכל לתת לי משהו שיהיה לי למזכרת שהוצאת אותי מכאן?"
והוא נתן לה ספר תהילים קטן.
אחר כך פתח לה פתח והוציא אותה אל האור.
הפלא היה שכשיצאה היא מצאה את עצמה לא בחברון ליד מערת המכפלה אלא בירושלים מול ביתה. ובידה – ספר התהילים הקטן שקיבלה.
ספר התהילים הזה נמסר מדור לדור. שמעתי בבובוב שפעם הגיע איש אחד לבקר את הרבי מצאנז כשבידו ספר התהילים הקטן.
הוא היה נין לר׳ צבי קמינקר ואשתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה