יום שני, ג׳ מרחשוון, הוא יום ההילולא של רבי ישראל מרוז׳ין – "די הייליגע ריז׳ינער" – זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
פעם אחת הגיעו לרבי ישראל מרוז׳ין שבעים ושנים יהודים שנלקחו לצבא הרוסי ונשלחו למלחמה בין גויים לגויים.
אותם חיילים כתבו "פדיון נפש" לרבי מרוז׳ין, שיעורר רחמים שיחזרו בשלום מהמלחמה. הרוז׳ינער השיב להם שישתדלו להיות כל הזמן עם תפילין על הראש. אותם חיילים רכשו לעצמם תפילין מאד קטנות שהיה אפשר ללבוש זאת תחת הכובע (או מה שלבשו במדים), וכך הלכו כל הזמן, גם בשעת הקרב, קרבות קשים ביותר.
היות שהמלחמה היתה בין גויים לגויים, הם קבלו החלטה – ואת זה הרבי לא אמר להם – שהם לא נלחמים בכלל, זו לא מלחמה שלנו. אבל הם בחזית ממש, ולכל אחד היה סוס – והם פשוט רכבו אנה ואנה, עשו רושם גדול, אבל בלי להלחם בכלל. היו שם מפקדים ששמו לב שהחיילים האלה לא נלחמים, רק משחקים. אחד המפקדים ששם לב לענין הרים את רובהו לירות באותם חיילים – אך ברגע שרצה לירות בהם נפגע בראשו מכדור של האויב. מפקדים נוספים ששמו לב וניסו לירות באותם חיילים – נורו גם הם, ומהחיילים היהודים לא נפקד איש וכולם שבו מהמלחמה בשלום.
כאות הוקרה שחזרו מהקרב כולם נסעו ביחד לרוז׳ינער (לפני המלחמה רק שלחו מכתב "פדיון נפש", וכעת נסעו ממש). לחדרו של הרוז׳ינער (שנהג כידוע במלכותיות רבה, ולכן יכלו להיכנס לחדרו הגדול כמות כזו של חיילים) נכנסו שבעים ואחד חיילים, ואחד לא נכנס. הרוז׳ינער שזכר כמה היו בפתק, שם לב שחסר חייל אחד ושאל היכן הוא. החיילים סיפרו שהוא עומד מאחורי הדלת ומתבייש לראות את פני הרבי. הרבי קרא לו להכנס, הסתכל עליו, ואחר כך – אחרי שכולם הלכו – הוא התבטא בפני החסידים שמימי לא ראיתי צדיק שומר הברית כמו החייל הזה. כולם נצלו בנס, אבל זה, בנוסף לכך יש לו גם בושת פנים בפני הצדיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה