להרה״ג המקובל רבי ששון לוי זצ״ל (פטירתו: ט״ז סיון) היתה כוס זכוכית, ובה היה רגיל לשתות בכל בוקר לאחר התפילה כוס שמן, ולאחר כשעה היה שותה בה תה, וגם היה מקדש ומבדיל בכוס זו, ופעמים רבות נפלה הכוס אך לא אירע לה דבר. יום אחד הוא הניח את הכוס על השולחן, ועל השולחן היתה קליפת גרעין והכוס לא עמדה כדבעי והיא נפלה ונשברה לרסיסים.
והנה בא חכם ששון לישיבה והצטער על הכוס שנשברה. אמר לו הגר״מ אליהו זצ״ל, ששהה שם: "אל תצטער, הכוס הזו באה לעולם כדי שיברכו עליה מאה ברכות, ואתה ברכת עליה מאה ברכות וכעת נגמר התיקון שלה והיא נשברה". והוא קיבל את דבריו בפשטות.
כשהיה מברך אפילו ברכת "שהכל", או כשהיה מברך על המצוות, אפילו בפני קהל, למשל כשהיה עולה לתורה ומברך, ודבר זה היה תדיר אצלו שכן היה לוי, היה מברך לאט ובקול רם ברכות באריכות גדולה. ולא היה מכוון כוונות מיוחדות, אלא פשט פשוט שמברך לפני בורא עולם באימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה