פעם בארבע שנים הייתי עורך בכיתה ניסוי: ספרתי את מספר המילים ב״אשרי״ וב״עלינו לשבח״ (כמאה ושבעים מילים בכל אחת מהתפילות), ובאמצע אחד משיעורי הגמרא הייתי מפתיע את התלמידים ומבקש שיוציאו דף.
״היום נכתוב מכתב לשר החוץ בארה״ב״, אמרתי להם.
כותרת כזאת היא כותרת שתמיד אפשר למלא אותה, תמיד ישנה בעיה הדורשת פתרון. התלמידים שמחו מאוד על הפסקת השיעור, ועל פי רוב כתבו ברצינות. ביקשתי שיעצרו אחרי מאה ושבעים מילים. התלמידים לא שאלו למה אני מבקש דברים מוזרים שכאלה, הם כבר הכירו אותי ממקרים אחרים.
אחר כך ביקשתי שמתנדב יקרא את מכתבו, ובדרך עדינה ביקשתי שיעשה זאת: ״כפי שהיית קורא מכתב זה לפני שר החוץ של ארה״ב בעצמו. אמנם הוא לא מבין עברית, ובכל אופן, נסה, בערך״. אחרי שסיים קריאתו, הסברתי שנחוץ לקרוא לאט יותר, באופן שידגיש יותר את המשפטים ואת הבקשות.
אחרי כל ההסברים, קמו התלמידים, זה אחר זה, וכל אחד קרא את מכתבו לפני הכיתה, וכשסיים, ציינתי על הלוח את משך הזמן שנדרש לו לקריאת המכתב. אם זיכרוני אינו מטעני, הגיעו לשתיים־שלוש דקות, אולי יותר.
״והבוקר״, אמרתי להם, ״הסתכלתי על השעון בזמן שאמרתם ׳עלינו לשבח׳, ומדדתי — 15 שניות, 27 שניות. . . ״
יש תלמידים שזוכרים את התרגיל הזה עד היום.
לא מזמן פגשתי תלמיד מאותם ימים. הוא אמר לי: ״שנים רבות אני מתקשה לכוון בתפילה. אבל את ׳עלינו לשבח׳ אני חייב להגיד לאט״.
הרב דוד פוקס זצ״ל (״לנטוע שמיים״)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה