ומעשה בזמן הרמב״ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו הנשר הגדול, שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכל - וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר. הרמב״ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב״ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד'.
אמר הרמב״ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, וַזִיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים.
בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים להפליא, לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב״ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו'.
'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אבל האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך - אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא אליו את הרמב״ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות'. ניסה הרמב״ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר שלושה ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אבל אותו וזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לסורגים בזכות הרמב״ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד הווזיר את הרמב״ם באיזה אי, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אספקה של אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב״ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים.
ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים (כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים). המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך ארבעים יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב״ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו.
כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב״ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאל אותו 'למה נפלו פניך?'. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביאנה תוך ארבעים יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב״ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד. אבל הרמב״ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין.
בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבינו הרמב״ם הורה לו. ביום הארבעים אמר הרמב״ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה'.
הגיע הרמב״ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב״ם את עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים'.
אמר לו הרמב״ם 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכשרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה. 'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה. אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון. אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'. עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תתן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראיה'.
וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב״ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאומן וקחו אותו לים'. והרמב״ם ביקש שימסור ד״ש ללווייתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה