רבי יצחק טייב, ראש רבני טוניס לא בקש מעולם את התהילה. שקוד היה על תורת ה' ספון בפינתו ואיש לא ידע ממנו עד כי יום אחד הזדמן לבית הכנסת ואחר התפילה עיין באחד הספרים. אחד המתפללים, גביר בעל בעמיו ובעל רגש הבחנה דק שם לב לצעיר המעיין בספר. מיד קלט, מצורת העיון וההתעמקות, שאיש המעלה עומד לפניו, ניגש אליו ושאלו מי הוא ומה הוא, מכך התגלגל להתענינות במצבו הכלכלי, ואז התברר לו שרבי יצחק יתום הוא, פרנסתו בצמצום ובדוחק רב, מיד פרש הגביר הרחום את חסותו עליו. הכניסו לביתו וסיפק לו כל צרכיו ובלבד שישקוד על התורה, ומאז, גם מעיני היחידים שראו את רבי יצחק לפרקים נעלם, התבודד כל ימיו ולילותיו בעלית הגג של הגביר ועסק בתורה, ואז אירע המאורע שהוציא את טבעו בעולם, בערב פסח אותה שנה שחטו לצרכי החג בהמה בבית אותו גביר, והנה נמצאו מים במוחה, אשת הגביר שהיתה טרודה בהכנות לחג שאלה את הצעיר שבביתם אם אפשר להתיר את הפרה, לאחר שעיין בספרי פוסקים אכן התיר לה, בימי החג עצמו הזדמן הגביר לבית רב העיר, ודרך אגב סיפר לו על המעשה שאירע בביתו. הרב שהקפיד על סמכותו כרב העיר, התמרמר על כך שהשאלה לא הובאה בפניו, ומיד ציוה להביא לפניו את הצעיר שהעז לפסוק.
אתה הורית שהבהמה מותרת, שאל הרב בקפידה, הנער השיב כן. מכח מה פסקת להיתר המשיך הרב והקשה.
לא התמהמה רבי יצחק והוציא מחיקו מחברת עבה ובה היו כתובים כל צדדי השאלה בבקיאות מבהילה, ובעיון עמוק, ראה הרב והשתאה. נשק לו על ראשו ואמר לו מהיום לא יקרא עוד שמך יצחק טייב, כי אם הגאון רבי יצחק טייב, ועל אתר מינהו לדיין בבית דינו, לימים התמנה לרב ראשי ליהודי תוניס, אף על פי כן לא הסכים בשום פנים ללבוש את האיצטלה דרבנן, המקובלת, עקב מעמדו הרם, אולם לאחר מאמצי שכנוע רבים קיבל את גזר דין הקהל, למען כבוד הציבור וכבוד מעמדו בעיני המלכות. בני קהילתו בקשוהו ביום שנתמנה לרב הראשי שיחליף את דירתו למרווחת יותר, אך הוא סרב בכל תוקף, לפחות בקשו ממנו שירשה להם לשפץ אותה. אך גם לכך לא הסכים בשום אופן, אולם בני קהלתו הערימו עליו ובאחד הימים כשהיתה לו ישיבה ארוכה בבית הדין, הביאו פועלים אשר פירקו את הבית והרחיבוהו תוך יום אחד, בערב כשחזר רבי יצחק לביתו לא הכירו ולבסוף מצאה אותו הרבנית משוטט באיזור שקוע בלימודו. (מוסר חכמים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה