מעשה נורא שמובא בהקדמה לספר הקדוש "מגלה עמוקות", על פשר המצבה הסמוכה למצבת הגאון הקדוש בעל ה״מגלה עמוקות" זי״ע
לאחר הסתלקותו של בעל ה״מגלה עמוקות" זי״ע, בא יום אחד לקראקוב אברך צעיר שחזותו מעידה עליו, כי הלך עני הוא, ופנה אל גבאי החברא קדישא כשבקשה בפיו: מכיון שראה כי בקרבת קברו של הגאון מצויה חלקת קבר פנויה, חפץ הוא לרכוש חלקה זו עבור עצמו. ואף הציע סכום הגון לשם כך.
כאשר שמעו הגבאים את דברי האברך, החלו לגעור בו: "מי אתה כי תחשוב עצמך ראוי לשכב במקום קדוש כזה? ומה עוד כאשר ידענו כי בעל ה״מגלה עמוקות" ביקש להשאירו פנוי"?
אולם האברך לא הרפה ואמר: "לומר לכם מי אני אינני יכול, אך שתדעו כי ראוי אני להיקבר שם ומוכן אני לשלם סכום נכבד עבור רכישת הקבר". כך נדנד מידי יום ויום. עד שחלפו ימים וגבאי החברא קדישא החליטו להיפטר ממנו בצורה מכובדת: "אם תסכים לקחת על עצמך את בנייתה של הגדר המקיפה את בית החיים (סכום עתק באותם ימים), נסכים לבקשתך". הם היו בטוחים שממילא אין ליהודי הנ״ל סכום כה גבוה, וכך הם יתפטרו ממנו אחת ולתמיד. . .
אך מה גברה תדהמתם שבעתיים כאשר לאחר שעה קלה, חזר האברך עם כל הסכום הדרוש וביקש לערוך הסכם ותקיעת כף.
הגבאים שלא ידעו להשיא עצות לנפשם, החלו לנסות ליישב את דעתם ולומר זה לזה: "הרי ההוצאות כאן הם מרובות, שמירת בית החיים, הגדר הזקוקה לתיקון, הניקיון התחזוקה. וקופת החברא קדישא ריקה, והנה הזדמנות נקרתה למלא את הקופה, כי בכספים שהציע האברך תמורת החלקה ניתן יהיה למלאות רבות מן ההוצאות.
ממילא – אמרו הגבאים לעצמם – האברך צעיר, ואנחנו זקנים… ועד המאה עשרים של אדם זה הרי אנחנו כבר לא נהיה כאן… והרי שום עד אין בינותינו. וסיכמו ביניהם לעשות עמו הסכם. ואכן, הם חתמו על שטר כי החלקה שביקש שמורה היא לו.
אך הם לא העלו על דעתם, כי כבר ביום שלמחרת הם יצטרכו לטפל בו… כי ביום שלמחרת נודע, כי אותו האברך הפלאי נסתלק לבית עולמו בפתע פתאום!
נחרדו הגבאים חרדה גדולה, שכן אפילו את שמו הם לא ידעו, ומה הם יעשו כעת, איך הם יעשו כזה דבר לקברו על יד ה״מגלה עמוקות" והרי כל העיר תהיה כמרקחה מהחשש לקפידתו של בעל "המגלה עמוקות"…
לאחר התלבטויות רבות, הם החליטו לא לספר זאת לאיש, וניחמו את עצמם בכך שאיש אינו מכיר את האברך, אין לו קרובים או ידידים, ובעיקר – אין איש יודע ממעשה המכירה. הכסף הולך כמובן למטרות טובות, והכל בא על מקומו בשלום…
האברך נקבר, כמנהג ישראל, בחלקה רגילה, ומלבד יום הפטירה לא צויין עליה דבר, אפילו לא שם הנפטר.
בלילה, בא האברך בחלום אל הגבאים וטענה בפיו: "הסכמנו על עסקה בצורה ברורה ומפורשת, ואתם את חלקכם לא קיימתם! שילמתי עבור חלקת הקבר ואתם נתתם לי תקיעת כף, וקברתני במקום אחר. אתבע אתכם לדין בבית דין של מעלה"…
נחרדו הגבאים, אבל ניסו לומר לעצמם שה״החלומות שווא ידברו", וש״דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אולם משנשנה החלום בלילה שלאחריו ובזה הבא ובבא אחריו, הבינו שלא יצאו ממנו נקיים…
כדרכם של יהודים, הם נכנסו לשפוך שיח לפני המרא דאתרא של העיר קראקוב באותה העת הלא הוא הב״ח זי״ע.
"את חטאנו אנו מזכירים היום" – אמרו הגבאים, "כך וכך היה מעשה, מכרנו את שאינו ראוי, וכך וכך עלתה בידנו, והנה האברך הנפטר בא אלינו בחלום בדין ודברים, ורוצה לתובענו בבית דין של מעלה, ואנו אנא אנו באים!
שמע הב״ח ברצינות את דבריהם, והורה להם שבעת שיבוא האברך שוב בחלומות לתובעם, יענו לו כך: "תורה לא בשמים היא, ואין דנים בפני בי״ד של מעלה אלא רק בזה של מטה. ואם הוא חפץ במשפט צדק, יבוא ביום פלוני, במקום פלוני ויתבעם בפני ביה״ד, והיה אשר יאמרו הדיינים הוא יקום".
האברך בחלום, בשומעו את דברי הרב הב״ח אשר בפי הגבאים הסכים מיד, והודיע על בואו באותו יום שנקבע.
ביום המיועד, הותקנה בבית הכנסת מחיצה שמאחוריה תיסתר רוחו של האברך, וכשהגיעה שעת ה״דין תורה", נשמע כמין רחש מאחורי הפרגוד, ונפתח הדיון…
ציוה הרב על האברך שירצה את דבריו בפני ביה״ד, וזה עשה כדבריו, בסכמו את טענותיו שעל החברא קדישא לקיים את דבר ההסכם ולהביאו למנוחת עולמים במקום הקנוי לו.
כשנתבקשו גבאי הח״ק לענות לדברי התובע, עמדו ואמרו: "הן אמת שכך היה סיפור המעשה, אולם היה זה מקח טעות; מעולם לא עלה בדעתנו לטמנו בסמיכות לקברו של הרב בעל 'מגלה עמוקות', אין זה לפי כבודו של הרב, וזה בניגוד לצוואתו, התובע לא רצה לגלות לנו מיהו, וכך לא ידענו אם ראוי הוא לכך, לכן עשינו מה שעשינו כדי לפוטרו מאיתנו, אך הוא הביא את כל הסכום שבקשנו, וכך לא היה בידינו ברירה אלא כאילו להסכים לו…
הב״ח פנה אל המנוח שיאמר לו מה שמו ומי הוא, בכדי שיראה ביה״ד שמא ראוי הוא להיקבר אצל ה׳מגלה עמוקות', אך האברך סירב בתוקף לגלות דבר על אודות עצמו, באומרו שאין זה ממין העניין, ואילו את ההסכמה שבתקיעת כף יש לקיים כלשונה.
לאחר ששמעו הדיינים את הצדדים, ישבו ושקלו וטרו בדבר, ובסופו של יום יצא הפסק:
"מכיון שהמנוח קנה בלי שום צל של ספק את חלקת הקבר, ומן הראוי שיקבר בה כפי שהובטח לו, אך מאידך גיסא אין ביה״ד יודע אם האיש הוא לפי כבודו של בעל ה׳מגלה עמוקות', ואם ראוי לעבור על צוואתו למענו, ומכיוון שאנשי הח״ק כבר יצאו ידי חובתם כלפי המנוח בזח שטמנוהו היכן שהוא, לכן אין אנו מחייבים את הח״ק להעבירו לקבר שליד הרב הגאון, אבל כדי לצאת ידי חובת אלקים ואדם, ומחמת הספק, יפתחו את שני הקברים, זה של האברך וזה שליד קבר ה׳מגלה עמוקות', ויותירום פתוחים למשך הלילה. "ואתה"- סיים הב״ח בפנותו אל המנוח שמעבר למחיצה – "אם אכן ראוי אתה לשכב ליד הרב בעל 'מגלה עמוקות' תעבור לבדך אל הקבר הנכון לך"… כך נעשה.
למחרת עם בוקר שלח הב״ח את שליח בית הדין יחדיו עם אנשי החברא קדישא לבדוק מה נעשה בקברו, ויחרדו אל ליבם, כי ראו את קברו של האברך שהיה ריק, ואילו הקבר ליד בעל 'מגלה עמוקות, היה מלא…
כששבו וסיפרו זאת לב״ח, הבין הב״ח שאותו איש הוא קדוש ונסתר עד למאד, וכינס את כל אנשי עירו לחלוק לו כבוד אחרון ולבקש את סליחתו מעל קברו. והורה הב״ח להקים מצבה על קברו ולכתוב עליה.
"פה נטמן האברך לא נודע מיהו, יגיד עליו רעו". כלומר, רעו – "המגלה עמוקות" הקבור על ידו יעיד עליו מיהו…
לאחר שנים רבות נמחק הכתוב מן המצבה. בשנת תקצ״ב הוקמה מצבה חדשה על הקבר וחרטו עליה את הדברים הבאים:
ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו,
יען נמצא קבור באשמנים, ותמחנה אותותיו מרוב שנים,
אכן יגיד עליה רעו גאון עוזנו, מגלה עמוקות ומגיה חשכנו,
כי רב כבודו בשם תפארת, להשאר בדור דורים למזכרת,
גבאי הח״ק זאת אל ליבב השיבו, ומצבה חדשה על קברו הציבו,
תקכ״ץ לפ״ק לבריאת ארץ ושמיה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה