ג' בכסלו, לפני שלוש מאות ושבע עשרה שנה (תש״פ) ארע אסון נורא בקהילה היהודית בעיר לֶבוֹב שבפולין. האסון הקשה גבה את חייהם של רבים, אך במקביל - העניק לעם היהודי את אחד מספרי הפרשנות לתלמוד החשובים ביותר. זו הזדמנות ראויה להעלות את זכרן של נפשות יקרות מעמנו, ועל הדרך, לעיין בהלכה מעשית אחת בהלכות נדרים, והיא דינו של "הנודר בשעת צרה".
בעשרים ואחת השנים הראשונות של המאה השמונה עשרה (1700-1721), התחוללה מלחמה קשה באירופה הידועה בשם "מלחמת הצפון הגדולה". בעיקרה, הייתה זו מלחמה בין רוסיה הצארית לשוודיה, שהתחרו שתיהן על ההגמוניה האיזורית. כגורלה מאז ומעולם, הייתה ארץ פולין ("דוכסות פולין-ליטא" באותם ימים) נתונה בתווך, קרועה בין האימפריות ועוברת מיד ליד. בשנות המלחמה הראשונות, מָלַךְ בפולין פְרִידְרִיךְ אוֹגוּסְט השני, נסיך סַקְסוֹנְיָה, ומשכבשו השוודים את פולין מינו תחתיו את סְטַנִיסְלַב לֶשְׁצִ׳ינְסְקִי, יליד העיר לבוב. כאשר גברה יד הרוסים והשיבו את פולין לשליטתם, שבו ומינו את אוגוסט השני.
בשנת תס״ג (1702/3), הייתה העיר לבוב במרכזה של מלחמת אזרחים, בין תומכי אוגוסט לתומכי לשצ׳ינסקי. במרתפים שנכרו תחת בתי העיר, אגרו הלוחמים משני הצדדים חביות אבק שריפה לצורכי המלחמה. ביום ג' בכסלו (23 בנובמבר 1702) ארע האסון הנורא. אחד המרתפים עמוסי אבק השריפה התפוצץ, וגרם לקריסת הבתים שמעליו - בתי הרחוב היהודי.
שלושים וששה יהודים מתו בקריסת הבתים, וביניהם אב, בתו, נכדתו ונינתו. היה זה אחד מנכבדי הקהילה, הישיש ר' שמעריל כ״ץ, "מגיד בחבורה קדושה שומרים לבוקר", בתו הרבנית רייזל, בתה הרבנית לאה ונכדתה הילדה גיטל. ארבעתם יחד קרסו במפולת הבתים ומתו במקום. בעלה של הרבנית לאה ואביה של הילדה גיטל, היה אף הוא בבית באותה שעה ונלכד תחת ההריסות. שמו היה ר' יעקב יהושע פלק.
באותם ימים היה ר' יעקב יהושע אברך צעיר, פרנס הקהילה והמשגיח מטעמה על המלמדים בתלמודי התורה. בשעה שהתרחש הפיצוץ, ישב ר' יעקב יהושע ולמד עם תלמידים בביתו. הבנין קרס על יושביו, ור' יעקב יהושע מצא את עצמו קבור חי תחת קורות הבית. בשפה ציורית נוגעת ללב הוא מתאר את מחשבותיו באותם רגעים:
"אמרתי נגזרתי, בדמי ימי אֵלֵכָה, פּוּקַדתִּי יתר שׁנותַי, לא אביט אדם עוד עִם יושבי חָלֶד, ומתיירא הייתי שלא יֵעָשֶׂה ביתי קִברִי לנסקלין ולנשרפין לנהרגין ונחנקין, עלי היו כולנה ארבעתן כאחת ודין ארבע מיתות לא בטלו ממני; זאת ועוד אחרת שקורות הבית ריהטיו ועציו ואבניו נדמו עלי כעדים גמורים, אמרתי פן יפגעו בי להיות יד העדים בי בראשונה להמיתני".
ככל שנקפו הרגעים, הבין ר' יעקב יהושע שנעשה לו נס ועודנו חי. מבעד לקורות הכבדות שעליו שמע את קול הרצים המנסים להציל את הקבורים תחת ההריסות, והוא נחרד לנפשו שמא ירמסו אותו מבלי משים. באותה שעה, הבטחה גדולה יצאה מפיו:
"אם יהיה אלקים עמדי והוציאני מן המקום הזה לשלום ויבנה לי בית נאמן להרבות גבולי בתלמידים - לא אמנע עצמי מכותלי בית המדרש לשקוד על דלתי העיון בסוגיית הש״ס ופוסקים וללון בעומקה של הלכה, אף לינות הרבה בעניין אחד, ובזה חשקה נפשי לילך בעקבות אבותי. . . ליישב קושיות התוספות על רש״י ז״ל וליישב מה שמניחין התוספות ב׳תֵּימָא'".
והנה מה שארע מיד לאחר מכן:
"אני טרם אכלה לדבר הדברים אל לבי שמע ה' בקול עניי ונתן לי מהלכים בין העמודים, כמין שביל ממש נעשה לי, ויצאתי בשלום בלי פגע".
ר' יעקב יהושע הבין שהנס שארע לו בא בעקבות הבטחתו, ואכן התמסר מכאן ואילך כל כולו לעיון עמוק בסוגיות הש״ס. הוא העלה על הכתב את חידושי תורתו, ומהם פירסם את חיבורו "פני יהושע", הנחשב עד היום לאחד מספרי היסוד בפרשנות התלמוד מתקופת האחרונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה