מעשה שארע לפני זמן מה בדרום. שרה זיו (שם בדוי) הינה אישה מבוגרת שנמצאת בבית אבות. בנה היחיד שמעיה (שם בדוי) מגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקרה, לשמחה ולדאוג לצרכיה. ביום בהיר אחד מקבל הבן טלפון מבית האבות. המנהל נמצא על הקו.
וכך אומר לו: "צר לי, אולם הוטל על״ לבשר לך דבר מה הקשור לאימך. אתמול היא לא הרגישה כל כך טוב. נ0ינ• לאתר אותך ולא הצלחנו. לבסוף נאלצנו להזעיק אמבולנס. רצינו שתלווה אותה לבית-החולים". שמעיה שומע זאת ושואל: "מה שלומה כעת? היכן היא מאושפזת?". והמנהל לאט-לאט מסובב את השיחה- עד שבסיכומו של עניין אומר לו, לאחר פרק זמן: "לצערי הרב אימך נפטרה".
שמעיה היה המום מהבשורה הקשה ובמשך דקות אחדות לא יכול היה להוציא הגה מפיו. אולם לאחר שנרגע קמעא מבכייתו החל לברר פרטים: "היכן הגופה עתה? !". "היא נמצאת עתה בטהרה. אנא, אם תוכל להגיע בהקדם לסדר את ההלוויה", והבן ענה: "אני מגיע מיד". רצה מסובב הסיבות ולא פנו אל שמעיה לזהות את הנפטרת. . .
ההלוויה הצנועה התנהלה בשקט. שמעיה, קרע כדין ובירך 'ברוך דיין האמת'. אחר כיסוי הגולל אמר קדיש ופנה לביתו לשבת שבעה. יום רביעי בשבוע שאחר השבעה הטלפון מצלצל. "הלו, שמעיה מה שלומך? !". "מי זה? !", שואל שמעיה כשפעימה נעתקה מלבו. "זו אני אמא. מה, אתה כבר לא מזהה אותי? !". השפופרת כמעט נפלה לו מהיד. "אמא? !", שואל שמעיה בתימהון, "איפה את? !". "נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? כאן בבית אבות. ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שכנראה אתה עסוק ולא יכולת להגיע. אבל מה קרה היום? !".
שמעיה צנח לתוך הכורסא שלידו ברגליים רועדות. לאחר דקות ספורות הוא נרגע מעט ומבין, שהשיחה בדבר פטירת אימו מקורה בטעות! "אז איך את מרגישה? הכל בסדר? !" שאל. "כן, ודאי", ענתה ופתחה בשיחה קולחת כהרגלה. מיד בתום השיחה התקשר שמעיה לבית האבות. למזלו, המנהל עדיין היה במקום.
"אדוני המנהל, לפני כשבוע הודעת לי על מות אימי, ואף ישבתי שבעה עליה. אבל היום אימי דיברה איתי בטלפון! בתחילה חשבתי שאני הוזה, אולם הצג הראה את מספר הטלפון בחדרה!". לשמע הדברים גמגם המנהל מן העבר השני ואמר: "אני מיד מברר את העניין וחוזר אליך", ופנה לבדוק את העניין. ואכן לאחר מספר דקות התקשר אל שמעיה ופתח בשורה של התנצלויות על אי ההבנה המשוועת שהייתה כאן.
כיצד קרה הדבר? ! הנפטרת האמיתית- היה שמה שרה בן זיו והיא התגוררה "לגמרי במקרה" בקומה אחת מעל שרה זיו. ומאחר שהשמות דומים להפליא הועבר השם המוטעה למנהל, כדי שיוכל להודיע לבן המנוחה. לאחר שעמד על הטעות, הטלפון הבא היה, כמובן, לבנה האמיתי של הנפטרת, שרה בן זיו. "הלו, מר בן זיו? !", חיכה המנהל לתגובה. "מדבר", אישר הקול מן הצד השני. "צר לי להודיע לך, אבל הייתה כאן אי הבנה משוועת. אני ממש מתנצל. האשמה כולה בנו. אני לא יודע איך להסביר כיצד התרחשה טעות מעין זו", אמר המנהל. "מי מדבר?", שאל בסקרנות בנה האמיתי. "מדבר מנהל בית האבות בו אימך מתגוררת. לפני שבוע וחצי אמא שלך לא חשה בטוב, וחשבנו, שמדובר באשה ששמה זהה כמעט לשמה של אמך, ישרה זיו' ולכן פנינו לבנה ובישרנו לו ש. . . היא נפטרה", סיים המנהל.
"אז מה קורה עכשיו? !", שאל הבן לאחר דקות אחדות, כשהוא מנסה לעכל את הבשורה על פטירת אימו. "למען האמת, כבר אין מה לעשות. היא כבר נקברה לפני כשבוע וחצי", ענה המנהל כשהוא ממתין למטר צעקות מן העבר השני. התגובה לא איחרה לבוא, אולם הייתה כה שונה ממה שציפה לה המנהל. בנה של הנפטרת שאל בתדהמה: "תגיד לי, קברו אותה בקבורה יהודית? !"- "כן, כן. בוודאי", מיהר המנהל לענות כדי להפיס מעט את דעתו. "וגם אמרו עליה קדיש? !", שאל הבן שנית. "כמובן", ענה המנהל, "אל תדאג. דאגו לה להכל: עשו לה טהרה, הספדים ואפילו ישבו עליה שבעה!", חתם.
מהצד השני נשמעו משפטים לא ברורים: "אז היא ניצחה אותי! ! ! היא הצודקת ואני הטועה!". "במה העניין?", שאל המנהל בתמיהה, "למה אתה מתכוון? !". "אני אסביר", השיב הבן, "מאז שאימי נמצאת בבית אבות, היו לנו ויכוחים באמונה. ואני הודעתי לה שאינני מאמין בכלום והכל שטויות ובאותו מעמד גם הבטחתי לה שאין אני מתכוון לקבור אותה בקבורה יהודית, אלא אתרום את גופה למדע (לייע). היא לעומת זאת הייתה מפצירה בי בכל הזדמנות לחזור בי מתוכניותיי, אולם לשווא. לבי היה נעול על מסגר".
"והנה יום אחד כשפתחה שוב את הנושא, הכריזה לפתע בצער: 'אתה יודע מה? ! אם אתה לא תדאג לי, בורא עולם ידאג לי! !'. ואני עניתי לה שאעשה את כל המאמצים להיפך. והנה אני עומד עתה תמה- איך באמת בורא-העולם עזר לה? ! היא כל הזמן צדקה ואני טעיתי! ! על״ לעשות חשבון נפש נוקב". ובכך חתם את השיחה והותיר את המנהל המום מתוכנה.
וניני עין חמד
פרשת עקב
בי אב תש״ע • גיליון 286
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה