כשהיה מגיע נער בר-מצווה להניח תפילין לראשונה בבית הכנסת של מרן הרב אליהו זצוק״ל, היו עושים לו כבוד גדול, וכך נוהגים עד היום. מרן הרב זצוק״ל היה מושיב לידו את נער הבר מצווה, וכל המתפללים בבית הכנסת היו עונים אמן על ברכת הציצית והתפילין הראשונה שלו, נותנים לו לקרוא הלכה יומית, שרים בשבילו וכמובן שלא אומרים באותו יום תחנון.
סיפר הרב אריאל לוי מחברון כי מרן הרב זצ״ל שיתף אותם מה מקור המנהג הזה.
הוא סיפר להם כי את הנחת התפילין הראשונה שלו הוא עשה בתור יתום שאביו נפטר כמה שנים לפני הגיעו למצוות. הוא הגיע לבדו לבית הכנסת מלא שמחה על כך שהוא מניח תפילין פעם ראשונה בחייו, אבל הוא ראה שהגבאי מקבל אותו באדישות, והמתפללים לא כל כך מתרגשים מהנחת התפילין הראשונה שלו.
כשהגיע זמן תחנון העיר אחד המתפללים כי לא צריך לומר, כיוון שיש פה נער שמניח תפילין לראשונה. אבל מתפללים אחרים היסו אותו ואמרו לו שזה לא מאורע כל כך חשוב שבגללו נמנעים מאמירת תחנון. והרב זצ״ל סיפר כי בתור נער יתום התהפכה לו השמחה לעוגמת נפש גדולה.
הרבה מאמצים עשתה אמו בשביל לקנות לו את התפילין הללו, הרבה חסכה מהאוכל שלה כדי שיהיו לו תפילין מהודרות, הרבה לילות הוא חלם על היום שבו יזכה להניח את התפילין הללו לראשונה. והנה אחרים חושבים שזה לא מאורע חשוב שצריך בגללו להפסיד תחנון.
הרב סיפר כי בדרכו לביתו הוא הבין שזה לא נכון להיכנס עם פנים עצובות אל הבית, ובכלל זה לא יום מתאים לעוגמת נפש, והחל לעודד את עצמו לחשוב מחשבות חיוביות. המחשבה החיובית הגדולה שעלתה בראשו היא לגדול ולהיות רב ולפסוק כי ביום של הנחת תפילין ראשונה עושים שמחה גדולה ולא אומרים תחנון.
כשגדל הוא הגשים את החלום שלו, ומצא את המקורות ההלכתיים לכך שביום שמחה כזאת גדולה לא אומרים תחנון. החלטה שהביאה שמחה להרבה נערים אחרים.
(מתוך הספר "אביהם של ישראל" - חלק ו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה